חיוב מנהלים בשל חוסר תום לב בקיום חוזה

חיוב מנהלים בשל  חוסר תום לב בקיום חוזה

גיל נדל, עו"ד; מורן שמילוביץ'

כידוע, מנגנון משפטי מרכזי שבאמצעותו ניתן להטיל אחריות אישית על בעל מניות בגין חוב של החברה הוא מנגנון הרמת מסך, אשר השימוש בו הוא מכוח סעיף 6 לחוק החברות. הסעיף קובע כי לבית המשפט קיימת הסמכות לייחס חוב של חברה לבעל מניותיה, אם מצא כי צודק ונכון לעשות כך, ובמקרים חריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדות נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם, לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש האמור באישיות המשפטית הנפרדת.

אלא שלעיתים מתקיימים מקרים שבהם לא ניתן לעשות שימוש במנגנון הרמת המסך או שאין צורך לעשות בו שימוש. מדובר במקרים שבהם נושא משרה בכיר של החברה (או במינוח המשפטי – אורגן של החברה) מבצע, במסגרת ביצוע תפקידו בחברה, עוולה נזיקית כלפי צד שלישי. אם נניח שאותו נושא משרה אינו בעל מניות בחברה, הרי שהרמת המסך הקלאסית אינה רלבנטית לענייננו. ניתן כמובן לתבוע את החברה בגין נזקי העוולה שהיא ביצעה באמצעות אותו נושא משרה, ואולם, ניתן גם לתבוע את נושא המשרה באופן ישיר. למה זה טוב? כאשר, למשל, אין לחברה אמצעים לכיסוי החוב, אבל לאותו נושא משרה בכיר יש כיס עמוק ונכסים פרטיים למכביר.

בפסיקה נקבע כי אמנם אורגן של החברה אינו נושא באחריות אישית בגין מעשי החברה, ואולם הוא עשוי לחוב בנזיקין כאשר מעשיו שלו מהווים עוולה נזיקין (כמו תרמית, התנהגות רשלנית ועוד). ולא רק זה, אלא שהחובה לנהל משא ומתן בתום לב לפי סעיף 12 לחוק החוזים, או לקיים חוזה בתום לב, חלה גם על אורגן המנהל מו"מ או פועל בשם החברה. ככל שההפרה של תום הלב נמשכת יותר ויותר מבלי שהנפגע יכול לגלות אותה ולהתגונן מפניה, כך הדבר עשוי להביא להטלת חובת פיצוי אישית על האורגן.

לאחרונה ניתן פסק דין חשוב הדן בענין זה על ידי בית המשפט העליון ע"א  10362/03 ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ ואח'. המדובר בחברה אשר רכשה מקרקעין לא רשומים, ולאחר מכן חתמה על חוזה מול חברה נוספת להעברת זכויותיה במחצית המקרקעין. בחוזה שבין המוכרת לקונה נקבע כי הבעלים הקודמים יפעלו לרישום הראשון של המקרקעין, תוך שהמוכרת התחייבת להעברת הבעלות במחצית המקרקעין על שם הקונה. בפועל, המוכרת פעלה לראשונה לרישום המקרקעין רק כשנתיים לאחר כריתת החוזה, ואולם הדבר התמצה במדידות השטח, ומעבר לכך לא בוצע רישום במקרקעין. גם כאשר הקונה פנתה למוכרת לבירור התקדמות הרישום, פניותיה לא נענו. למעשה הרישום לא בוצע, ונראה כי לא ניתן היה לבצעו, אלא שהמוכרת לא יידעה את הקונה במצב דברים זה.

בסופו של דבר הגישה הקונה תביעה לבית המשפט לביטול ההסכם והשבת התמורה ששילמה.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת הקונה וקבע כי אמנם בהתנהלות המוכרת בשלב הטרום חוזי לא נפל כל פגם, ואולם בשלב קיום החוזה נהגה המוכרת שלא בתום לב, הטעתה את הקונה והפרה את החוזה. בית המשפט קבע כי התנהלות המנהלים של המוכרת "סטתה מהתנהגות סבירה במידה כה קיצונית עד שהגיע לכדי מצגים כוזבים, הטעיה וחוסר אכפתיות, המהווים את יסודות עוולת התרמית" לאור כך, קבע בית המשפט המחוזי כי הונחה בפניו תשתית עובדתית מספקת על מנת לקבוע כי נושאי המשרה של המוכרת אחראים בנזיקין כלפי הקונה בגין פעולותיהם כמנהלים. בית המשפט העליון, בערעור, קבע כי  ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי והחומר שהונח בפניו אינם מספיקים לעל מנת לקבוע האם מנהלי המוכרת פעלו בחוסר תום לב, והאם נגרמו עקב כך נזקים לקונה. לפיכך החזיר בית המשפט העליון את התיק לבית המשפט המחוזי, והורה לו לדון בשאלות אימתי ידעו מנהלי המוכרת כי העסקה אינה ניתנת לביצוע, ומהו סכום התמורה אשר שולם על ידי הקונה מרגע ידיעה זו של בעל המניות? בית המשפט העליון קבע כי ככל שייקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי מנהלי המוכרת הבינו כי העסקה מסתבכת והמשיך לגבות את התמורה, יש לחייבם באופן אישי בהשבת של סכומים אלו.

מסקנתו של פסק הדין ישימה כמובן לא רק לענייני מקרקעין אלא להתנהלות מנהלים בכלל, לרבות מנהלי חברות העוסקות ביבוא, עמילות מכס, שילוח בינלאומי ועוד. מנהלים עשויים לחוב אישית כאשר ביצעו, במסגרת מילוי תפקידם בחברה, עוולות נזיקיות, ובמקרים מסוימים אף כשהיו שותפים להפרת חוזה שעליו חתומה החברה.