ברשימה זאת נספר על שני פסקי הדין העוסקים באופן הפעלת הסמכויות הנתונות בידי הרשות, באותם מקרים שהחוק קוצב זמן להפעלתן. מגמת בתי המשפט בפסקי דין אלה היא להחמיר עם הרשות, ולבטל החלטותיה אם לא יצאו תחת ידיה במועד הנקבע לכך בחוק, ואם לא היו מנומקות כל-צרכן.
בפסק דינו של בית המשפט העליון (ע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים 1 נ' משה סמי), נדונו שני ערעורים של פקיד השומה על שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי, ושבהם נקבע כי שני צווים שהוציא פקיד השומה יבוטלו מהטעם שלא הוצאו בתוך מסגרת הזמן אשר נקבעה לכך בחוק.
השאלה המשפטית שהתעוררה היתה מה צריכה לעשות הרשות כדי לעצור את מרוץ הזמנים שנקבע בחוק לביצוע החלטה מסוימת (למשל: מתן החלטה בהשגה): האם די בכך שהפקיד יזין את הצו במחשב ו/או בכתב ויניחו במגירתו, או שיש צורך בפרסומו או מסירתו לנישום?
בית המשפט קבע כי אין לראות בסמכות כאילו השתמשו בה - אם לא הועברה על כך בדרך כלשהי הודעה לנישום. סמכות הפקיד אינה יוצאת מן הכח אל הפועל, כל עוד מצוי הצו בידיעתו הבלעדית של הפקיד.
לתוצאה זו הגיע בית המשפט לאחר שבחן את תכלית הקביעה של פרק זמן בו צריכה הרשות המינהלית לקבל החלטה, אשר היא, בין היתר, צמצום חוסר הוודאות המשפטית בה שרוי אדם כאשר טרם ניתנה בעניינו החלטה. בית המשפט קבע כי לא ניתן להגשים את תכליתה של מגבלת הזמן אשר קצב המחוקק לפקיד השומה, מבלי שמגבלה כזו תהיה ידועה גם לנישום עצמו.
יצויין כי בקביעה זו, סטה בית המשפט מההלכה שהיתה קבועה עד היום (ע"א 568/78 פקיד השומה נ' יצחק ביר) אשר לפיה משעה שקבע הפקיד את המס בצו שבכתב נפסק "מירוץ הזמנים", וזאת - בין אם הומצא לנישום באופן מיידי או שנשאר אצל הפקיד ללא ידיעת איש זולתו. פסק הדין בענין ביר שניתן לפני עשרות שנים היה מבוסס על פרשנות מילולית של סעיף החוק, ואילו בית המשפט בפסק הדין החדששלפנינו העדיף את הפרשנות התכליתית על פניה.
פסק דין נוסף שנרצה לספר עליו הוא פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בע"ש 1107/06 מחסני ספורט אין בע"מ נ' רשות המסים. באותו ענין רשות המסים עיכבה החזרת עודף מס תשומות, על פי הוראת סעיף 39(א) 2 לחוק מס ערך מוסף, המקנה סמכות לעכב השבת מס עד ל- 180 יום השבת המס, במקרה של חקירה בביצוע עבירה בידי עוסק. רשות המס הודיעה על כך לנישום.
והנה, טרם חלפו 180 הימים הקצובים לעכוב, הוציאה רשות המסים הודעת קנס לנישום לפי סעיף אחר בחוק, בגין ניהול ספרים בסטיה מהותית. על פי החוק, במועד בו הוצאה הודעת הקנס, קמה לרשות המסים עילה לאי החזרת עודפי המס בהתאם להוראת הסעיף האחר - סעיף 39 (ב) לחוק מס ערך מוסף המקנה 90 יום לעכוב הכספים.
אלא, שרשות המסים מעולם לא הגישה הודעה לנישום על עכוב מכח הוראת הסעיף ה"אחר" - סעיף 39 (ב) לחוק מס ערך מוסף, וההודעה היחידה שניתנה היתה על פי הוראת סעיף 39 (א) 2 לחוק, כאמור לעיל. לטענת רשות המסים, על אף שלא נשלחה הודעה או החלטה בעניין העילה הנוספת לעיכוב, עילה זו קיימת.
בית המשפט קבע, תוך שהוא נסמך על פסק דינו של בית המשפט העליון דלעיל, כי רשות המסים חייבת בהודעה מראש מפורשת ומנומקת בדבר החלטה לעכב את הכספים. על מנת לעכב כספי נישום מכח סעיף 39 (ב) היה על רשות המסים לפעול באופן אקטיבי באמצעות הודעה מנומקת לנישום. משלא פעלה כך הרשות, לא הוציאה את סמכותה מן הכח אל הפועל במועד שנקבע לכך. בהתאם לכך, הורה בית המשפט לרשות המסים להחזיר לנישום את הכספים המעוכבים.
נציין, כי גם בפקודת המכס קבועות סמכויות של פקידי המכס המוגבלות בזמן. כך למשל סעיף 190 לפקודת המכס קובע חובת הודעה מנומקת לבעל טובין על תפיסת הטובין וסיבתה. סעיף 192 לפקודה קובע כי אם תוך שלושה חדשים לאחר קבלת התביעה על התפוס לא דרש גובה המכס מהתובע להגיש תובענה יימסר התפוס לידי התובע.
מעיון בפסקי הדין הנ"ל עולה כי אם לא נמסרה הודעת גובה המכס לידי התובע בתוך 3 חודשים, ותוך שלבעל הטובין נמסרת הסיבה לתפיסת הטובין, על מנת שהאחרון יוכל להגיש תובענה מתאימה - תבוטל תפיסת הטובין והטובין יימסרו לידי התובע.
עדכוני מכס ורגולציה
