על מקרה של הפרת חוזה בינלאומי
רבים מהעוסקים בסחר בינלאומי נתקלו במעשה הבא: יצואן התחייב למסור טובין ליבואן בתאריך מסויים. היצואן נוכח לדעת שלא יהיה ביכולתו לעמוד במועד המסירה המוסכם, והוא פונה ליבואן ומודיע לו על כך שביכולתו לספק את הסחורה באיחור, בתוך זמן מסויים. היבואן שותק ולא מגיב, או ששולח אימיילים סתמיים שאין בהם אישור ברור לכך שהוא מוכן לקבל את הסחורה באיחור. היצואן משלים את הכנת הסחורה, ושולח אותה ליבואן. עם הגעת הסחורה, מודיע היבואן ליצואן כי בשל האיחור במסירת הסחורה אין ברצונו לקבל את הסחורה ואין בכוונתו לשלם עבורה. היצואן מגיש תביעה כנגד היבואן, ודורש ממנו לשלם את מחיר הסחורה.
באופן אינטואיטיבי, טענתו של היבואן כלפי היצואן תהיה – "אין לך שום זכות לדרוש ממני לשלם עבור הסחורה. הרי אתה לא סיפקת את הסחורה במועד, והפרת את החוזה בינינו. בגלל שהפרת את החוזה, גם אני לא חייב לקיים אותו".
אלא שהפרה של חוזה על ידי צד אחד, אינה מקנה באופן אוטומטי זכות לצד השני שלא למלא את חיוביו. החקיקה הישראלית, כמו זו הבינלאומית, דורשת מהצד שנפגע להודיע לצד המפר על ביטול החוזה. אם הנפגע לא מספק הודעה על ביטול החוזה, הרי שרואים את הנפגע כמי שנתן למפר ארכה למלא את החיוב שלו, ותקן את ההפרה. במקרה שלנו, היבואן ששתק ולא הגיב על הודעתו של היצואן בדבר אספקת הסחורה באיחור, נתן ליצואן ארכה לאספקת הסחורה. ההגיון מאחורי עמדה זאת נעוץ, בין היתר, בכך שהיצואן הסתמך על שתיקתו של היבואן, שהרי, כזכור, היבואן לא הגיב על הודעתו. אילו היה היבואן מודיע ליצואן, סמוך לקבלת ההודעה על כך שהסחורה תסופק באיחור, שהוא אינו חפץ לקבל את הסחורה, היצואן לא היה שולח את הסחורה ליבואן.
בענין זה (כמו בעניינים אחרים) החוק לא מוכן לקבל "ישיבה על הגדר". לא סתם היבואן שתק עם קבלת ההודעה על כך שהסחורה תסופק באיחור. ככל הנראה הוא ביקש לשמור אצלו את כל הקלפים – לראות מתי הסחורה תגיע, ואז להחליט האם הוא רוצה לקבל אותה או לא. בדיוק את זה המחוקק רוצה למנוע, שהרי קיים גם צד שני לעיסקה שמשנה את מצבו בהתאם להתנהגות היבואן.
כך הדבר בחקיקה הישראלית, ועל אחת כמה וכמה בחוק הבינלאומי. כידוע, נשמת אפו של הסחר הבינלאומי היא יציבות, ביטחון ווודאות, שהרי מדובר בצדדים שנמצאים במדינות שונות, בעלות תרבות עיסקית שונה, ואקלים חקיקתי אחר. שאיפתו של המשפטן העוסק בסחר בינלאומי – לגבש הסדרים יציבים ככל האפשר, ושאיפה זאת התממשה, לענייננו, בדמותה של אמנת האו"ם למכר טובין בינלאומי, שמדינות רבות חתומות עליה, וישראל ביניהן (ואף אימצה אותה בחוק המכר - מכר טובין בינלאומי).
המעניין הוא שאותה אמנה מספקת הוראות חוק מפורטות המתייחסות לעיסקאות של מכירת טובין, ומציעה, לעיתים, התייחסות ברזולוציה גבוהה יותר מזה שמספק חוק החוזים הישראלי הרגיל. האמנה היתה מוטרדת במיוחד מהפרות של המוכר (היצואן) הקשורות לאי אספקה במועד, והמקרה הבא יספק דוגמא להתייחסות פרטנית של האמנה:
היצואן התחייב למסור טובין במועד מסויים. היצואן איחר ומסר את הטובין באיחור. היבואן לא נטל את הסחורה וניתק מגע. היצואן דורש מהיבואן לשלם עבור הסחורה. חוק החוזים הישראלי הרגיל, לא כולל התייחסות פרטנית למקרה זה, ועל כן עמדת הדין הישראלי תגובש על פי עקרונות כלליים של דיני החוזים בישראל. לעומת זאת, האמנה כוללת התייחסות ברורה: על היבואן לתת הודעת ביטול תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על כך שהסחורה נמסרה. אם היבואן לא יעשה כן, הוא יאבד את זכותו לבטל את החוזה, ויהיה עליו לשלם עבור הסחורה.
כאמור, האמנה אומצה על ידי המחוקק הישראלי והיא מהווה חלק מחוק המכר (מכר טובין בינלאומי), תש"ס – 1999.
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
