לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בחיפה, שדחה תביעת את תביעת צים לתשלום של כ – 8 מליון ₪ מכח פסק בוררות שניתן בין הצדדים.
מקרה זה דן בסכסוך משפטי ארוך ימים אשר הגיע לקיצו. המקרה חל בהקמת תחנת כוח של חברת החשמל, המונעת על ידי פחם בחדרה. חברת החשמל פנתה צים על מנת שזו תבצע עבורה הובלה ימית של פחם. בין שתי החברות נחתם חוזה חכירה לתקופה של 20 שנה, לפיו חברת החשמל תחכור מצים אונייה אשר נבנתה במיוחד לצורך הובלת הפחם עבור חברת החשמל. חברת החשמל המחתה את כל זכויותיה וחובותיה על פי חוזה החכירה לחברת הפחם, ולפיכך האונייה נמסרה לידי חברת הפחם.
ברבות הימים התגלעה מחלוקת בין צים וחברת הפחם בנוגע לביצועי האונייה וחישוב דמי החכירה.
לאחר פניית הצדדים לבית המשפט, הועברה המחלוקת לדיון בבוררות. בדבר המחלוקת בעניין אופן חישוב דמי החכירה, הדיון נסב בעיקר לעניין עדכון העלויות בגין עבודות מבדוק תקופתיות שנדרשו באונייה.
לאחר שהאונייה הוחזרה למובילה ימית וכעבור זמן קצר בוצע מבדוק באונייה שעלותו 1,835,444 דולר. המובילה ימית טענה כי חברת הפחם אמורה הייתה לשלם עבור מבדוק זה, לאור פסק הבוררות, ומשלא עשתה זאת פנתה צים לבית המשפט, בתביעה מכח עילת פסק הבוררות ולחיובה של חברת הפחם במלוא הוצאות המבדוק.
חברת הפחם טענה מצידה כי פסק הבוררות אינו מטיל עליה כל חובה לשאת בתשלום הוצאות המבדוק שכן זה נערך לאחר תום תקופת החכירה. לטענתה פסק הבוררות קבע רק את דרך חישוב התשלומים.
בית המשפט תחילה פירש את המושג מבדוק לעניין המחלוקת שלפנינו, זאת לאור פסק הבוררות וחוזה החכירה, וקבע כי מדובר בהגדרת עבודות אספנה בכללותן, ולעיתים בהגדרת עבודות מבדוק יבש בלבד. בחוזה החכירה ובפסק הבוררות אין הגדרה מפורשת למושג מבדוק, אולם מכוונת הצדדים נראה כי מדובר במבדוק יבש, שנעשה מידי תקופה.
השאלה שעלתה הינה האם על חברת הפחם לשאת בתשלום עבור הוצאות המבדוק שנערך לאחר תום תקופת החכירה או לא?
לאור בחינת כוונת הצדדים ולשון חוזה החכירה, עולה כי חוזה החכירה כלל בחובו את עלויות המבדוק כחלק מהוצאות ההחזקה אשר כוללות הוצאות שוטפות הנדרשות לשם תפעולה של האוניה, וכן הוצאות מיוחדות הנדרשות רק מעת לעת ובהן הוצאות עבור עריכת מבדוק.
צים טענה כי לאור עלותו הגבוהה של כל מבדוק סוכם על ידי הצדדים כי במסגרת התשלומים השוטפים ייכלל רכיב עבור המבדוק הצפוי, באופן כזה שצים אמורה לצבור מראש כספים למימון כל מבדוק, על פי גישה זו הצבירה נמשכת כל חיי החוזה כך שצים כבעלים ממשיך לצבור תשלומים עבור מבדוקים עתידיים גם אם יבוצעו לאחר תום תקופת החכירה. מנגד, טענה חברת הפחם כי התשלום עבור המבדוק נעשה בדיעבד, כלומר תשלום אשר נועד לכסות מבדוק קודם.
לטענתה, הואיל ומבדוק נועד להתאים את האונייה לפעולות עתידיות הרי שאין מקום לחייבה בגין עלויות מבדוק שיבוצע לאחר תום תקופת החכירה.
בית המשפט הניח כי בין הצדדים הוסכם כי כל מבדוק נועד לתקן תקלות שאירעו בתקופה שקדמה לו, מתוך מטרה להבטיח את המשך פעילות האונייה בעתיד ושמירתה כנכס מניב.
מכאן, בית המשפט בדק את לשון חוזה החכירה ומצא כי ההסכם לא כלל כל הוראה בנוגע למספר המבדוקים שנכללו בחישוב התמורה שעל חברת הפחם לשלם,ולא כלל שום הוראה בדבר התשלום עבור מבדוק שנעשה לאחר תום התקופה. אין בהסכם גם כל הוראה המעידה כי כוונת הצדדים הייתה צבירה של מימון לביצוע המבדוק.
מעבר לכך, נקבע כי לאור אומד דעת הצדדים ומלשון חוזה החכירה עולה כי החכירה הייתה אמורה להיות לכל אורך חיי האונייה, כלומר 20 שנה, וכי בתום תקופה זו האונייה אמורה הייתה להימכר לגריטה. גם בפסק הבוררות לאור כוונת הצדדים עולה כי לאחר 20 שנה האונייה תחדל מלשוט ובשנת העשרים של האונייה לא יבוצע מבדוק.
לאור דברים אלו, בית המשפט קבע כי ניתן להסיק כי אומד דעת הצדדים היה כי בתום תקופת החכירה האונייה תועבר לגריטה ולא יהיה צורך במבדוקים נוספים, וכי בתום תקופת החכירה האונייה תושבת. לפיכך, עולה כי חברת הפחם לא היית חייבת בתשלום המבדוק שבוצע לאחר תום תקופת החכירה.
בית המשפט בחן, בנוסף, האם פסק הבוררות שינה מסקנה זו, וקבע כי פסק הבוררות נועד לממש את אומד דעת הצדדים ולא לכרות עבורם הסכם חדש, ולפיכך ניתן לקבוע כי פסק הבוררות התייחס אך ורק למבדוקים שבוצעו בפועל בתקופת החכירה.
בהתאם לכך, בית המשפט דחה את תביעת צים וחייב אותה בהוצאות משפט של חברת הפחם בסכך כולל של 200,000 ₪ + מע"מ.
פס"ד: ת.א. 142-04 "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ נ' החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ. לחברת צים - אייל דורון ואח' ממשרד עו"ד ש.פרידמן מטעם התובעת. לחברת הפחם - עו"ד צבי ניקסון ו/או מאיר הלר ואח' ממשרד עו"ד אלחנן לנדוי מטעם הנתבעת.
עדכוני מכס ורגולציה
