בימינו, חלק משמעותי מהסחר הבינלאומי מתנהל באמצעות העברת מכולות בהובלה ימית. המסמך המלווה את המטען במהלך ההובלה, הינו כידוע שטר המטען הימי.
שטר מטען זה מנוסח, בדרך כלל, על ידי חברת הספנות או מי מטעמה, ומטבע הדברים, מגן על האינטרסים של חברת הספנות.
היבואן/יצואן בדרך כלל, אינו צד ישיר לשטר המטען ואינו חתום עליו, אך מסמך זה נמסר ליבואן, לדוגמא, לצורך שחרור המטען.
האם שטר המטען, על כל תנאיו, מחייב את היבואן בכל מקרה, או ייתכנו מצבים בהם היבואן יוכל לחמוק מתנאים כלשהם?
לאחרונה, ניסה יבואן לטעון כי תניית התיישנות של שנה אחת אינה מחייבת אותו, אך בית משפט השלום בחיפה דחה את הטענה.
קיים מקרה שנפסק לפני יותר מ-10 שנים, בו נקבע כי תניית בוררות אינה מחייבת את היצואן.
תניית התיישנות מחייבת את היבואן
מטען שיובא על ידי חברת אבו-זינה באמצעות חברת הספנות צים ניזוק עקב חדירת מים למכולה. החברה הגישה תביעה כספית נגד צים בגין הנזק למטען.
צים ביקשה למחוק את התביעה נגדה על הסף משום שהוגשה לאחר יותר משנה ממועד הנזק, ובשל ההתיישנות המהותית החלה על תביעות נגד מובילים ימיים.