בתום המבול, ובעקבות ציווי ה' לנח "צא מן התיבה", יוצאים נח, משפחתו וכלל החיות מן התיבה. מעשהו הוולונטרי הראשון של נח הינו הקרבת קרבן "ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, ויעל עולות במזבח". ועל כך יש לתמוה: מדוע החליט נח, באופן רצוני ומודע, להרוג חלק מהחיות שניצלו על ידו מהמבול, ולהקריבן לה'?
נח זכה לדיבור ישיר ה' ולהנחיות ברורות ממנו – כך היה ערב המבול, עת ה' מורה לנח לבנות את התיבה ולאכלסה, וכך היה בסוף המבול עם ציווי ה' לנח לצאת מהתיבה ולהוציא את בעלי החיים. אלא שמשם ואילך השתנה המצב. קול ה' אינו מגיע לנח, ונח נמצא בבלבול גמור: הוא רוצה להודות לה' על ההצלה, אך אין הוא שומע את קול ה'. הוא מגיע לעולם חדש, אך ללא כל הדרכה. ושמא עזב ה' את הארץ? ואולי בעקבות המבול יחסי ה' והאדם השתנו לבלי הכר? מבולבל וחרד מחליט נח לפנות אל המוכר, לפעול בדרך שהוכיחה את עצמה בעבר: הקרבת קרבן מן החי, כדרך שעשה הבל, ונענה ("וישע ה' אל הבל ואל מנחתו"). וכך מחליט נח לחדש את הקשר עם ה', מלמטה למעלה, באמצעות הקרבת עולות.
האם הדבר היה רצוי? ספק רב. לכאורה "וירח ה' את ריח הניחוח", דבר המצביע על קבלת הקרבן, אלא שאין הדבר מחייב, שהרי התורה אינה מספרת למי היה זה ניחוח – לה' או לאדם. בהמשך, הדברים מתבהרים הרבה יותר: "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו". מה הביא לכך שדברי ה' נאמרו דווקא בשלב הזה? בחינת מעשיו של נח לאחר המבול תגלה שהיו אלו שנים: האחד- היציאה מהתיבה, והשני - והקרבת עולות. והואיל והיציאה מהתיבה היתה על פי ציווי ה', ולא יתכן שהיא היתה הגורם לדברי ה' "יצר לב האדם רע מנעוריו", הרי שנותרת לה הקרבת העולות כאותו מעשה שהיווה רקע לדברי ה' הנ"ל. ההקרבה הוולונטרית של העולה, שהלכה אחרי המוכר מהעבר, מהתקופה של לפני המבול, והתעלמה לחלוטין מהרקע למבול - השחתת כל בשר את דרכו על הארץ, ולא הפיקה את לקחי המבול – החובה לשמור ולשמר את העולם החדש, סיפקה אינדיקציה לכך שהאינסטינקט הבסיסי של האדם אינו חיובי.
ומה הפתרון? רגולציה, דהיינו – הסדרת התנהלותו של האדם בעולם. הואיל והדחף הראשוני של האדם אינו חיובי, נדרש האדם להכוונה ולהדרכה מסודרים. לאחר המבול, וליתר דיוק – לאחר הקרבת העולות, בעקבות המבול, חדל האדם מלהיות "מבורך" והפך להיות "מצווה", והוא נדרש לליווי צמוד של הוראות מנחות. וכך, בפסוקים הבאים מיד, אנו קוראים את הציוויים המרסנים: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.... שופך דם האדם באדם דמו ישפך". בתחילה דובר בהסדרה של העניינים הבסיסיים (שבע מצוות בני נח). בהמשך, עם מתן תורה לעם ישראל, מקבלות המצוות מקום חשוב ביותר בעולם הדתי, ובין היתר מסדירות המצוות את עולם הקרבנות עצמו. הקרבת הקרבן הראשונית, שנעשתה באופן וולונטרי ואולי אף אינסטינקטיבי, הוכפפה לחוק ולסדר.
מהלך זה משתלב היטב בנקודה ברורה העולה מפשוטו של מקרא, והנוגעת להבדל בין העולם שלפני המבול לזה שלאחריו: לנוח ובניו ניתנו, ביחס לסביבתם, נורמות וציוויים מעשיים וקונקרטיים, הרבה יותר מאשר לאדם של תיאור הבריאה הראשון. שימו לב לציווי הברור הבא: "אך בשר, בנפשו דמו לא תאכלו". ובהמשך – "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו; ומיד האדם, מיד איש אחיו אדרוש, את נפש האדם. שופך דם האדם, באדם דמו יישפך". ובסוף הדברים מגיע ה"פרו ורבו" השני שבפרשתנו: "ואתם פרו ורבו; שרצו בארץ ורבו בה".
שני הטיפוסים - האדם הראשון והאדם השני – כשלו. האדם השני - נכנע לתאוותו התקלל. האדם בכלל, ואין זה ברור האם הכוונה רק לאדם הראשון או גם לאדם השני, עשה רע והשחית, עד כדי כשלון כולל הדורש את מחית היקום: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ... ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה". על מנת שהאדם יוכל להשתלב בעולם ולא לקלקל אותו נזקק האדם לא רק לברכה מאת ה', אלא גם לציווי.האדם הראשון אמור היה להתקיים בעולם ללא הכוונה קונקרטית, אלא רק מכוחה של הברכה שניתנה לו מה'. קלקולו של האדם הביא לכך שהאדם יזדקק להרבה יותר מכך בעולם – לנורמות וציויים ברורים. ממעמד של מבורך, הפך האדם למצווה.
דברים אלו מצאו את ביטוים גם בענין פריה ורביה. רש"י על פרשתנו הסביר כי האזכור הראשון של פרו ורבו הוא לברכה (שהרי נאמר "ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו"), ואילו האזכור השני הוא לציווי. בהתאם לכך ברור שגם אזכור פרו ורבו שבפרשת בראשית היה לאדם המבורך ("ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו"), ולא לאדם המצווה. בעוד שהציפיה מהאדם הראשון היתה להשתלב בעולם ולפרות ולרבות בו מכוחה של ברכת ה' ללא מסגרת מכוונת ברורה, הרי שהשתלבותו הנוכחית של האדם, לאחר המבול, תהיה רק באמצעות ציוויים. ולא רק זה, אלא שלאור קלקול האדם, הציווי הקונקרטי שניתן לאדם בענין פריה ורביה היה מוגבל ומצומצם: כבר לא - "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ", אלא "פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה".
עדכוני מכס ורגולציה
