בפרשתנו אנו קוראים על יוסף - "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן... ויבא יוסף את דבתם רעה אל אחיו", והסביר זאת רש"י על פרשתנו (בעקבות המדרש): "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותם עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתם לקה: "וישחטו שעיר עיזים" במכירתו, ולא אכלוהו חי, ועל דיבה שסיפר עליהם שקורין לאחיהם עבדים - "לעבד נמכר יוסף". ועל עריות שסיפר עליהם - "ותשא אשת אדוניו את עיניה..."".
איסור לשון הרע מהווה חלק ממצות לא תעשה רחבה יותר (ל"ת ש"א) – "שלא להלוך רכיל". בתחילת הפרק השביעי של הלכות דעות הסביר הרמב"ם מהו לשון הרע: יש עוון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע; והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאמר אמת... אבל בעל לשון הרע - זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי: על זה הכתוב אומר, "יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות".
המהר"ל מפראג הקשה על דברי רש"י (בעקבות המדרש) שמצא פסול בהתנהגותו של יוסף (שהרי צוין שיוסף לקה בעקבות הדברים שמסר לאביו): "ואם תאמר: אחר שראה באחיו הדברים – אם כן למה לקה? וכי מי שראה רעה באדם, למה לא יגיד לאביו, כדי להפרישו מן העברה?"
ואכן, ר' מאיר הכהן מראדין, בספרו חפץ חיים על הלכות לשון הרע כתב שכאשר אמירת לשון הרע לא נועדה לשם אמירת גנאי אלא לשם הבאת תועלת, כי אז הדבר מותר. למשל, כאשר מתבקשת חוות דעתו של אדם לבחינת שותף עיסקי, שידוך וכו', או, למשל, במקרה שנידון על ידי הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחווה דעת חלק ד' סימן ס': "...ולכן בנידון שלנו שהחולה במחלה סמויה, כמו מחלת הנפילה וכיוצא בה, מעלים ממשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי להשיג רשיון נהיגה, ויכול להיות שיקבל התקפת - המחלה בשעה שהוא נוהג, ועלול הדבר לגרום אסונות בנפש ח"ו, בודאי שחובה ומצוה להודיע למשרד הרישוי על מחלתו של זה, כדי שלא יגרום נזק או סכנה לציבור. ואף הרופא שמוזהר על חוק הסודיות הרפואית, באופן שכזה מצוה עליו להודיע למשרד הרישוי, ואין בזה שום חשש איסור כלל וכלל".
(להרחבה ראו במאמרו של הרב יואל עמיטל, כאן: http://www.tora.co.il/parasha/amital/vayeshev_67.doc)
שבת שלום,
גיל נדל
עדכוני מכס ורגולציה
