בפרשתנו אנו קוראים על יעקב, שבדרכו לחרן – "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש". מדובר, ככל הנראה, בעצירה בלתי מתוכננת, באונס, שלא במקום ישוב, שאם לא כן היה הולך ככל יכולתו כדי להתרחק מעשו (ראה רשב"ם וחזקוני על אתר). הרלב"ג הוסיף ולמד מכך "שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנות, ולזה סיפר שכבר לן שם כי בא השמש, לפי שבלילה תמצאנה הסכנות בדרכים, ולזה ראוי לאדם שיתרחק מלכת בלילה בדרכים, אם לא באופן שיהיה מובטח מהסכנה".
חובת ההתרחקות מהסכנה, או במובן רחב יותר – חובת שמירת הגוף, אינה מאורגנת כמצות עשה פורמאלית ועצמאית בספר המצוות לרמב"ם, אף כי יהיה זה בלתי נכון לומר שחובה שכזו אינה קיימת.
במובן המצומצם, החובה להסיר מכשול שיש בו סכנת נפשות, והחובה להישמר ממנו, נכללות במצות עשה של עשיית מעקה ובמצות לא תעשה "שלא לשום דמים", וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות רוצח (יא, ד): "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות – מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר: 'השמר לך ושמור נפשך'. ואם לא הסיר והניח המשקלות המביאים לידי סכנה – בטל מצות עשה ועבר על לא דמים".
אלא שמדובר בחובה בהיקף מצומצם, של הרחקה ממכשול שיש בו סכנת נפשות ממשית. הרחקות אחרות, רחוקות יותר, נקבעו על ידי חכמים (ראו שם בהלכה ה – "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהן סכנת נפשות...", וראו בפירוש יד פשוטה שם).
הסיבה לכך שרק הרחקה ממכשול שיש בו סכנת נפשות ממשית נכללת בדין דאורייתא נעוצה במסגרת המארגנת של הרחקות אלו, והיא - מצות עשיית מעקה. כשם שעשיית מעקה מתייחסת למצב של סכנות נפשות ממשית – גם ההרחקות האחרות מתייחסות למצב של סכנת נפשות ממשית. אכן, הפסוק "השמר לך ושמור נפשך" הנזכר בדברי הרמב"ם ובמקורות התלמודיים אינו מספיק על מנת לעגן באמצעותו מצות עשה כללית יותר של התרחקות מהסכנות (או שמירת הגוף), שכן פסוק זה בבסיסו עוסק באיסור שכחת מעמד הר סיני, וגם דרשות חז"ל על פסוק זה לא ציינו כי מדובר במצות עשה עצמאית הנוגעת לענייננו.
המובן הרחב יותר - חובת שמירת הגוף - גם הוא אינו נמנה כמצות עשה, ואף אינו מאורגן או נכלל במצות עשה אחרת, אף כי החובה עצמה קיימת("צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברים המחלימים" – הלכות דעות ד, א). גם במקרה זה לא ניתן להצביע על מקור ברור בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה שיאמר שמדובר במצות עשה קונקרטית. יתירה מזו, כפי שהצביע הרב נ"א רבינוביץ במאמרו "ציוויים, חיובים ומטרות" (בספר "עיונים במשנתו של הרמב"ם"), בריאות הגוף היא אחת מהמטרות של מצוות התורה (דברים ו, כד - "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה... לחיותנו כהיום הזה" – והסביר הרמב"ם (מורה נבוכים ג, כז) ש – 'לחיותנו כיום הזה' הוא הקיום הגופני). ולפיכך, בהתאם לכלל החמישי שבספר המצוות לרמב"ם, אין למנות את טעם המצוה כמצוה בפני עצמה.
השאלה שיש להציב בענין זה היא – לנוכח חשיבותה של התכלית בדבר שמירת הגוף, מדוע לא ראתה התורה לנסח מטרה זו בלשון ברורה ונחרצת באופן כזה שהיא תימנה כמצוה עצמאיות?
עיון במקרים דומים של תכליות שלא נימנו כמצוות, כמו זכירת יציאת מצרים, זכירת המצוות, ישוב ארץ ישראל ועוד, יצביע על כך שאין מדובר בתכליות נקודתיות הנוגעות בפרט כזה או אחר שבתורה, אלא בתכליות מערכתיות המשתרעות על היקף חייו של האדם מישראל ועל עם ישראל.
אמנם, ניתן להגיע לתכליות אלו באמצעות קיום מצוות ספציפיות, אך ניתן להגיע אליהן גם באמצעות מעשים שמחוץ למערכת המצוות(למשל: ניתן לזכור את יציאת מצרים לא רק באמצעות חג הפסח, ולא רק באמצעות קידוש על היין בשבת, אלא גם באמצעות קריאת פסוקים ומאמרים העוסקים בענין זה). נסיון לייצר קונקרטיזציה של התכליות היה בהכרח מגמד אותן אל תוך מה שכלול בהן באופן מפורש, באופן שהיה מפספס את האפשרות להגשמת תכליות אלו גם באמצעים נוספים, חוץ-מצוותיים.
הוא הדין בעניינו: לשמירת הגוףהיבטים רבים ואופני ביצוע שונים, ו"כליאתה" במערכת של פרטי מצוות היתה עלולה לפגוע בהיקפה. ההוכחה לכך ברורה והובאה לעיל: חובת ההרחקה מהסכנה, של דין תורה, נקבעה בהיקף מצומצם ביותר של הרחקה מסכנת נפשות ממשית, וזאת בשל המסגרת המצוותית המארגנת (מצות מעקה).
שבת שלום, גיל נדל
עדכוני מכס ורגולציה
