לאחר שיבשה הארץ, ונח יצא מהתיבה על פי הוראתו של ה', מקריב נח קרבן לה': "ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה ומכל העוף הטהור, ויעל עולות במזבח". ועל כך יש לתמוה מדוע החליט להקריב נח קרבן? הלא ה' לא ציווה אותו לעשות כן (בשונה מהיציאה מהתיבה), ומהיכן הגיע לתודעתו רעיון זה?
לשם כך עלינו להבין מה היתה מטרתו של אותו קרבן שהקריב נח. ככל הנראה, אין מדובר בקרבן תודה שכן אין אנו רואים שנח נשא דברי הודיה כלשהם בקשר לפניה לה', כמקובל בהבעות תודה (להשוואה – ראו אצל יעקב: "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו... נקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אתי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי").
על פי תגובתו של ה' לקרבן - "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם" - אנו מבינים שלמעשה היה זה מעין מעשה תפילה של נח אל ה' לבל יהיה עוד מבול.
מאחורי הדברים עומד מצבו הנפשי הנבוך והחרד של נח: נח פעל על פי ציווי ה', יצא החוצה מהתיבה, ונתקל בעולם חדש וזר לו לגמרי – ללא אנשים, ללא בעלי חיים, ללא כל הדברים המוכרים לו מעולמו הקודם. ונח חרד עד מאד: מה עומד להיות? מה אני צריך לעשות? האם יכול להיות שתנחת עלי מכה נוספת? אלא שדבר ה' בענין הזה לא מגיע. לאחר שנח יצא מהתיבה, בעודו נמצא במבוכה קיומית אמיתית, דבר ה' לא ניתן לנח: אותו קול א-להי שסיפר לו על המבול והורה לו לבנות את התיבה, להיכנס אליה, ולאחר מכן לצאת ממנה – נדם. ונח נבוך, מבולבל וחרד מאד.
כיצד יוכל נח לשמוע את דבר ה'? כיצד יוכל לתקשר עם ה'? או אז נזכר נח בהיסטוריה של אחד מאבותיו, שפנה אל ה' – ונענה. היה זה הבל, תשעה דורות לפני נח, שהביא לה' מנחה, מבכורות צאנו וחלביהן, ולמנחה זו שעה ה'. על בסיס מקרה זה מחליט נח ליצור ביוזמתו קשר עם ה', על מנת שיענהו וידריכהו, ומעלה עולות במזבח. יוזמה זו נשאה פרי, וה' עונה לנח, מברכו, מדריכו ומרגיעו: "וירח ה' את ריח הניחוח, ויברך א-להים את נח ואת בניו, ויאמר להם פרו ורבו, ומלאו את-הארץ... ויאמר א-להים אל נח ואל בניו איתו לאמר, ואני הנני מקים את בריתי אתכם... ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ".
עדכוני מכס ורגולציה
