גיל נדל משרד עורכי דין

 

נח – המבורך, המתנדב והמצווה ועושה (תשע"ח)

עוד בנושא
ויצא - הפרודיה על הברית שלא נכרתה (תשע"ט)
לך לך - להתקדם אל השלב הבא (תשע"ט)
בראשית - "ויברך א-להים את יום השבת – ברכו במן" (תשע"ט)
תולדות - עשרים שנים של עקרות (תשע"ח)
עוד בנושא
בראשית – ריקוד עם הבורא (תשע"ז)
וישלח – הפוך על הפוך (תשע"ו)
חיי שרה - המשפחה מתפרקת - חיי שרה (תשע"ו)
ויצא - מה ניתן לחדש בצילם של שני ענקים (תשע"ה)
וירא - הצדיקה מסדום (תשע"ה)
ויחי - המהלך להצלת משפחתו של יוסף (תשע"ג)
ויגש - סגירת המעגל של נכדי יהודה (תשעג)
מקץ - יוזמה ויצירת אינטרסים משותפים (תשע"ג)
וישב - חלום הכוכבים ופוסט-מודרניזם (תשע"ג)
וישלח - תחבולה מחוכמת בסוכות (תשע"ג)
ויצא - ויצא יעקב לדרך חדשה (תשע"ג)
תולדות - "ההעדפה הכואבת" (תשע"ג)
חיי שרה- לקרוא את הסיפור מהיציע, לשחק אותו במגרש (תשע"ג)
וירא - המאמין הגדול (תשע"ג)
לך לך - על מחיר הבחירה - רגע לפני הכניסה לסיפורי האבות (תשע"ג)
נח - מה קיבלנו מסיפור שילוח העורב והיונה? (תשע"ג)
בראשית - יחסים (תשע"ג)
ויחי- מה היה קורה אילולא תבונתו של יעקב? על פתרונו הטראגי של חלום הכוכבים (תשע"ב)
"ואת העם - העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו" -סקטוריאליזם, אימפריאליזם או פיזור
ויגש - ההחמצה הגדולה (תשע"ב)
מקץ - מציאת אינטרסים משותפים – שיעור בהמשכים (תשע"ב)
וישב - "התפוררות הנהגת דור ההמשך" (תשע"ב)
ויצא - הפרודיה על הברית שלא נכרתה (תשע"ב)
"על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה"
תולדות -"ויזרע יצחק... וימצא" (תשע"ב)
חיי שרה - המאמין הגדול (תשע"ב)
וירא - "אף על פי שלא מת יצחק, מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל על גבי המזבח"(תשע"ב)
לך לך - נדודים 2.0 – נסיונו של אברהם (תשע"ב)
נח - היציאה מהתיבה: המבוכה, והיוזמה שהצליחה (תשע"ב)
ויחי - מה באמת זעזע את יוסף בברכתו של יעקב לבני יוסף? (תשע"א)
ויגש - המונולוג שהתפצל – על נאומו של יהודה (תשע"א)
מקץ - "ואמר ראובן דבר סכלות שיעקב ימית בניו" – האומנם? (תשע"א)
וישב - "אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" – האם האחים מכרו את יוסף? (תשע"א)
וישלח - תוצריה של דיפלומטיה זהירה או עוצמה כלכלית – על סיפור עזיבתו של עשו את ארץ כנען (תשע"א)
ויצא - "מעט ורעים היו ימי שני חיי" - (תשע"א)
תודלות - ברכות יצחק - כרוניקה של טעויות (תשע"א)
חיי שרה - "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו"(תשע"א)
וירא - הרהורים בעקבות הציוויים בספר בראשית: האם עדין נותר מקום לציווי פרטני של ה' אל האדם (תשע"א)
נח - המצוות בפרשה: על קרבנות ורגולציה (תשע"א)
בראשית - המצוות בפרשה: על ההבדל שבין עונשו של קין לעונשו של רוצח (תשע"א)
ויחי - המצוות בפרשה: על המצוות שבספר בראשית (תש"ע)
ויגש -המצוות בפרשה: "אל תירא מרדה מצרימה" (תש"ע)
מקץ - ניסי חנוכה – מהפרדה היסטורית להפרדה הלכתית (תש"ע)
וישב - המצוות בפרשה: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים" (תש"ע)
וישלח - המצוות בפרשה: טומאת עבודה זרה (תש"ע)
ויצא - המצוות בפרשה: הרחקה מהסכנה ושמירת הגוף (התש"ע)
תולדות - המצוות בפרשה: "מפני מה מדדו אותה – מפני המעשרות" (התש"ע)
חיי שרה - המצוות בפרשה: מניעת נזקי שכנים (התש"ע)
וירא - המצוות בפרשה: ביקור חולים והכנסת אורחים – ביחד או לחוד? (התש"ע)
לך לך - המצוות בפרשה: ברית מילה ומצוות המילה (התש"ע)
נח - המצוות בפרשה: פריה ורביה (סיום) - (התש"ע)
בראשית - המצוות בפרשה: פריה ורביה ??? (התש"ע)
ויחי - המצוות בפרשה: כבוד הורים לאחר המוות ואיסור ניוול המת (התשס"ט)
ויגש - המצוות בפרשה: נקימה ומחילה (התשס"ט)
וישב - המצוות בפרשה: "יש עוון גדול מזה עד מאד... והוא לשון הרע" (התשס"ט)
וישלח - המצוות בפרשה: תיקון החברה (התשס"ט)
ויצא - המצוות בפרשה: "ואשה אל אחותה לא תיקח" - כיצד נשא יעקב שתי אחיות? (התשס"ט)
תולדות- המצוות בפרשה: "ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו" (התשס"ט)
חיי שרה - המצוות בפרשה: מקח וממכר של התורה וניהול חיי מסחר תקינים (התשס"ט)
וירא - המצוות בפרשה: "ארדה נא ואראה" – "שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה" (התשס"ט)
לך לך - המצוות בפרשה: "ובן שמונת ימים, יימול לכם כל זכר לדורותיכם" (התשס"ט)
נח - המצוות בפרשה: על שבע מצוות בני נח (התשס"ט)
בראשית - המצוות בפרשה: פריה ורביה – מבחן התוצאה (התשס"ט)
ויחי - המצוות בפרשה: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" – האם מצות אבלות מן התורה? (התשס"ח)
ויגש - המצוות בפרשה: כהנים ומקרקעין (התשס"ח)
מקץ - המצוות בפרשה: מה לחנוכה ולתרי"ג מצוות? (התשס"ח)
וישב - המצוות בפרשה: הודיה על נס פרטי (התשס"ח)
וישלח - המצוות בפרשה: גיד הנשה – מהיכן נאסר? (התשס"ח)
ויצא - המצוות בפרשה: חובת הפועל כלפי בעל הבית (התשס"ח)
תולדות - המצוות בפרשה: מעמד הבכור – פסיבי או אקטיבי? (התשס"ח)
חיי שרה - המצוות בפרשה: להישבע בשם ה' (התשס"ח)
וירא - המצוות בפרשה: בקור חולים - שתי גישות שונות (התשס"ח)
לך-לך - המצוות בפרשה: מצוות מילה אחת או מספר מצוות? (התשס"ח)
עוד בנושא

בתום המבול, ובעקבות ציווי ה' לנח "צא מן התיבה", יוצאים נח, משפחתו וכלל החיות מן התיבה. מעשהו הוולונטרי הראשון של נח הינו הקרבת קרבן "ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, ויעל עולות במזבח". ועל כך יש לתמוה: מדוע החליט נח, באופן רצוני ומודע, להרוג חלק מהחיות שניצלו על ידו מהמבול, ולהקריבן לה'?

 

נח זכה לדיבור ישיר ה' ולהנחיות ברורות ממנו – כך היה ערב המבול, עת ה' מורה לנח לבנות את התיבה ולאכלסה, וכך היה בסוף המבול עם ציווי ה' לנח לצאת מהתיבה ולהוציא את בעלי החיים. אלא שמשם ואילך השתנה המצב. קול ה' אינו מגיע לנח, ונח נמצא בבלבול גמור: הוא רוצה להודות לה' על ההצלה, אך אין הוא שומע את קול ה'. הוא מגיע לעולם חדש, אך ללא כל הדרכה. ושמא עזב ה' את הארץ? ואולי בעקבות המבול יחסי ה' והאדם השתנו לבלי הכר? מבולבל וחרד מחליט נח לפנות אל המוכר, לפעול בדרך שהוכיחה את עצמה בעבר: הקרבת קרבן מן החי, כדרך שעשה הבל, ונענה ("וישע ה' אל הבל ואל מנחתו"). וכך מחליט נח לחדש את הקשר עם ה', מלמטה למעלה, באמצעות הקרבת עולות.

 

האם הדבר היה רצוי? ספק רב. לכאורה "וירח ה' את ריח הניחוח", דבר המצביע על קבלת הקרבן, אלא שאין הדבר מחייב, שהרי התורה אינה מספרת למי היה זה ניחוח – לה' או לאדם. בהמשך, הדברים מתבהרים הרבה יותר: "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו". מה הביא לכך שדברי ה' נאמרו דווקא בשלב הזה? בחינת מעשיו של נח לאחר המבול תגלה שהיו אלו שנים: האחד- היציאה מהתיבה, והשני - והקרבת עולות. והואיל והיציאה מהתיבה היתה על פי ציווי ה', ולא יתכן שהיא היתה הגורם לדברי ה' "יצר לב האדם רע מנעוריו", הרי שנותרת לה הקרבת העולות כאותו מעשה שהיווה רקע לדברי ה' הנ"ל. ההקרבה הוולונטרית של העולה, שהלכה אחרי המוכר מהעבר, מהתקופה של לפני המבול, והתעלמה לחלוטין מהרקע למבול - השחתת כל בשר את דרכו על הארץ, ולא הפיקה את לקחי המבול – החובה לשמור ולשמר את העולם החדש, סיפקה אינדיקציה לכך שהאינסטינקט הבסיסי של האדם אינו חיובי.

 

ומה הפתרון? רגולציה, דהיינו – הסדרת התנהלותו של האדם בעולם. הואיל והדחף הראשוני של האדם אינו חיובי, נדרש האדם להכוונה ולהדרכה מסודרים. לאחר המבול, וליתר דיוק – לאחר הקרבת העולות, בעקבות המבול, חדל האדם מלהיות "מבורך" והפך להיות "מצווה", והוא נדרש לליווי צמוד של הוראות מנחות. וכך, בפסוקים הבאים מיד, אנו קוראים את הציוויים המרסנים: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.... שופך דם האדם באדם דמו ישפך". בתחילה דובר בהסדרה של העניינים הבסיסיים (שבע מצוות בני נח). בהמשך, עם מתן תורה לעם ישראל, מקבלות המצוות מקום חשוב ביותר בעולם הדתי, ובין היתר מסדירות המצוות את עולם הקרבנות עצמו. הקרבת הקרבן הראשונית, שנעשתה באופן וולונטרי ואולי אף אינסטינקטיבי, הוכפפה לחוק ולסדר.

 

מהלך זה משתלב היטב בנקודה ברורה העולה מפשוטו של מקרא, והנוגעת להבדל בין העולם שלפני המבול לזה שלאחריו: לנוח ובניו ניתנו, ביחס לסביבתם, נורמות וציוויים מעשיים וקונקרטיים, הרבה יותר מאשר לאדם של תיאור הבריאה הראשון. שימו לב לציווי הברור הבא: "אך בשר, בנפשו דמו לא תאכלו". ובהמשך – "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו; ומיד האדם, מיד איש אחיו אדרוש, את נפש האדם. שופך דם האדם, באדם דמו יישפך". ובסוף הדברים מגיע ה"פרו ורבו" השני שבפרשתנו: "ואתם פרו ורבו; שרצו בארץ ורבו בה".

שני הטיפוסים - האדם הראשון והאדם השני – כשלו. האדם השני  - נכנע לתאוותו התקלל. האדם בכלל, ואין זה ברור האם הכוונה רק לאדם הראשון או גם לאדם השני, עשה רע והשחית, עד כדי כשלון כולל הדורש את מחית היקום: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ... ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה". על מנת שהאדם יוכל להשתלב בעולם ולא לקלקל אותו נזקק האדם לא רק לברכה מאת ה', אלא גם לציווי.האדם הראשון אמור היה להתקיים בעולם ללא הכוונה קונקרטית, אלא רק מכוחה של הברכה שניתנה לו מה'. קלקולו של האדם הביא לכך שהאדם יזדקק להרבה יותר מכך בעולם – לנורמות וציויים ברורים. ממעמד  של מבורך, הפך האדם למצווה.

דברים אלו מצאו את ביטוים גם בענין פריה ורביה. רש"י על פרשתנו הסביר כי האזכור הראשון של פרו ורבו הוא לברכה (שהרי נאמר "ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו"), ואילו האזכור השני הוא לציווי. בהתאם לכך ברור שגם אזכור פרו ורבו שבפרשת בראשית היה לאדם המבורך ("ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו"), ולא לאדם המצווה. בעוד שהציפיה מהאדם הראשון היתה להשתלב בעולם ולפרות ולרבות בו מכוחה של ברכת ה' ללא מסגרת מכוונת ברורה, הרי שהשתלבותו הנוכחית של האדם, לאחר המבול, תהיה רק באמצעות ציוויים. ולא רק זה, אלא שלאור קלקול האדם, הציווי הקונקרטי שניתן לאדם בענין פריה ורביה היה מוגבל ומצומצם: כבר לא - "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ", אלא "פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה".