כידוע, התורה אוסרת על נקימה, ככתוב בפרשת קדושים "לא תקם". איסור זה נמנה כמצות לא תעשה ש"ד "האזהרה שהוזהרנו שלא לנקום זה מזה", והסביר זאת הרמב"ם בהלכות דעות ז,ז: "הנוקם את חברו עובר בלא תעשה... ואף על פי שאינו לוקה – דעה רעה היא עד מאד". וכאן מגיע טעם המצוה לשיטת הרמב"ם: "אלא ראוי לאדם להיות מעביר על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי, ואינם כדאי לנקום עליהם".
כידוע, מי שחברו חטא לו ומבקש ממנו מחילה – צריך למחול לו. יש קשר הדוק בין איסור הנקימה לבין חובת המחילה. איסור הנקימה הוא תחילתה של ההתנהגות שהנפגע מחויב בה, וחובת המחילה היא סופה. וכדברי הרמב"ם בהלכות תשובה ב, י: "אסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס; ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול – מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור – וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון".
ואכן, בפרשתנו אנו קוראים על יוסף, שלאחר שהתוודע לאחיו, פייס אותם ואמר להם: "ועתה על תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלהים לפניכם". וגם בפרשת ויחי, לאחר מות יעקב, אנו מוצאים את אחי יוסף חוששים מנקמה – "לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו", ועל כן מבקשים מיוסף "ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך". ויוסף משיב להם ומפייסם: "אל תיראו... ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה".
האם היתה זאת מחילה רגילה? נראה שיש כאן משהו מעבר לזה. יש הבדל בין מצב שבו הנפגע אומר לפוגע – אכן עשית מעשה רע ואני מוחל לך עליו, לבין מצב שבו המחילה "נבלעת" בתוך גדלות נפש המופגנת על ידי הנפגע, המחבק את הפוגע ומחשיב את המעשה הרע למעשה טוב. וכך גם יוסף, לא רק שמחל, אלא שקבע שכלל לא היה רע במעשי האחים: "הלא תראה שיוסף השלם, לא די שמחל לאחיו הרע הנפלא אשר גמלוהו, אבל רצה עם זה להפיס דעתם ולבאר להם שהם לא גמלוהו רע, אבל זה היה סיבה מאת ה'" (פירוש הרלב"ג על פרשתנו).
בעוד שטעמו של איסור הנקימה הוסבר על ידי הרמב"ם (לעיל) בכך שענייני העולם הם הבל, ולא ראוי לעשות מהם ענין גדול, באה המחילה המיוחדת ואומרת: אכן מדובר בענין גדול, אבל ענין גדול טוב.
עדכוני מכס ורגולציה
