פרשתנו דנה בענין ברית המילה - "ויאמר אלהים אל אברהם... זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם... המול לכם כל זכר", וכוללת פירוט בנושאים כמו מועד המילה, את מי מלים (את הזכרים מזרע ישראל, וכן יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר), ועונש הכרת למי שלא ימול את בשר ערלתו.
בעבר (לך לך תשס"ח) דנו בשאלה כמה מצוות כלולות בענין המילה. הרמב"ם ורבים אחרים מנו מצווה אחת בלבד, אך היו כאלו שחלקו וסברו כי יש למנות שתי מצוות (מילת הבנים ומילת העבדים – רס"ג), או ארבע (למול עצמו, למול את בנו, למול עבד יליד בית, ולמול עבד מקנת כסף – ספק מצוות קטן).
הפעם נדון בשאלה עקרונית יותר – כיצד בכלל ניתן למנות את המילה כמצווה. השאלה היא זו: בעיקרו של דבר ברית המילה הינה ברית בין ה' לבין אברהם וזרעו לה': חלקו של ה' בברית הוא להרבות את זרע אברהם ולתת לו את ארץ כנען ולהיות לו לאלהים, וחלקו של אברהם וזרעו בברית הוא למול את הזכרים. וכפי שהתורה כותבת מפורשות: "וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים.... והפרתי אותך במאד מאד ונתתיך לגויים ומלכים ממך יצאו. והקימותי את בריתי ביני בינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם, להיות לך לאלוהים, ולזרעך אחריך. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוהים. ויאמר אלוהים אל אברהם, ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך, אחריך: הימול לכם כל זכר..."
מדובר, אם כן, בברית כללית בין ה' לאברהם ולזרעו המניחה את התשתית ליחסים שבהווה ובעתיד בין הצדדים (בדומה לברית הקשת הכלל-עולמית שנכרתה עם נוח ובניו, כנזכר בפרשת נוח). אלא שאם כך הם הדברים אין מקום למנות את קיום הברית כמצוה, שהרי מדובר בענין כוללני וכללי המהווה יסוד ליחסים שבין ה' לזרע אברהם. ועוד, ברור שאילו היה מדובר בברית חד פעמית שנכרתה עם אברהם, הרי שמדובר היה בציווי שניתן לאברהם ולא לדורות ולא היה ראוי למנותו כמצוה, אלא שגם כאשר מדובר בברית המתחדשת עם כל אחד ואחד, עדין כיצד ניתן לחייב אדם בכריתת ברית ללא רצונו המוקדם, או בפשטות - כיצד ניתן לחייב אדם לכרות ברית.
מסתבר שיש לחלק בין ברית המילה לבין מצות המילה. מצד אחד, מדובר בברית שנכרתה בין ה' לבין זרע אברהם כמפורט לעיל, אך מצד שני קיים חיוב עצמאי למול את הזכרים. מבחינה היסטורית מקורו של חיוב זה הוא בפרשתנו, אבל תוקפו המשפטי המחייב אינו נובע מפרשתנו אלא ממעמד הר סיני, שכן אנו חייבים במצות המילה לא בשל הציווי שהצטווה אברהם, אלא בשל הציווי שנצטווה משה בהר סיני (ראה פרוש המשנה לרמב"ם חולין ה, ו, וכך פסק לענין גיד הנשה בהלכות מאכלות אסורות). למעשה, הציווי המשפטי אודות המילה אינו נמצא בפרשתנו, אלא בפרשת תזריע: "אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ראה סנהדרין נט, ב, וירושלמי קידושין א, ז), ולציווי זה תכלית נוספות, מעבר לקיום הברית עם ה', כפי שהדבר נדון בספרות הרחבה שעסקה בטעמי המצוה הזאת. לפיכך, כשאנו מלים את הזכרים אנו מבצעים שתי פעולות נפרדות: קיום הברית עם ה', וקיום ציווי ה'.
עדכוני מכס ורגולציה
