קשה להישאר אדיש לנוכח גורלה של אשת-לוט, אותה אישה עלומת שם שהפכה לנציב מלח. לא רק משום שמדובר באירוע חריג שאין לו אח ורע במקרא כולו, אלא בעיקר בשל המימד האישי-טרגי הכרוך במיתה המשונה: מה היה פשעה של אשת לוט שבעטיו לקתה ושילמה בחייה? ומדוע נידונה למיתה כל כך משונה?
רש"י, בעקבות המדרש בבראשית רבה, חש היטב בכאב העולה מסיפורה של אשת לוט, וביקש לתת לו פשר: "במלח חטאה ובמלח לקתה. אמר לה: תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו: אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה?" להבנתו של רש"י, אכן היתה מיתה משונה, אך בדין היתה, שכן אשת לוט חטאה בסרבה לסייע לבעלה במצוות הכנסת אורחים. בכך, למעשה, היתה אשת-לוט היפוכו של אישה: בעוד שלוט היה איש חסד אשר הכניס את המלאכים–אורחים אליו הביתה, ולפיכך ניצל, אשתו של לוט רשעה היתה, ולא נאותה לכבד את האורחים ולו במלח, ובשל כך נענשה ומתה.
קשה עד מאד לקבל את הדברים של רש"י: אם נעיין היטב בדבר נגלה שרש"י מציע לנו, למעשה, הסבר אלטרנטיבי אודות סיבתה מותה של אשת לוט - אי הכנסת אורחים, בשעה שהתורה עצמה מספקת לנו פרטים ברורים ושונים לגמרי אודות נסיבות מותה של אשת לוט: "ותבט אשתו מאחוריו ותהי נציב מלח", ולפיכך, אין צורך אמיתי בהסברו של רש"י בענין זה. קושי נוסף על הסברו של רש"י נעוץ בחוסר הלימה זועק בין החטא לבין העונש, שהרי קשה לקבל את העובדה שסירובה של אשת לוט לסייע לבעלה במצוות הכנסת אורחים יוביל לעונש כל כך קשה ומיתה כל כך משונה. דווקא יישום עקרון ה"מידה כנגד מידה" שרש"י עושה בו שימוש בענייננו ("במלח חטאה ובמלח לקתה") היה צריך להוביל לעונש אחר, קל יותר, לאשת לוט.
לפיכך נבקש להציע בפניכם הסבר אחר אודות מותה של אשת לוט, הפוך באופן מוחלט מהסברו של רש"י, אשר מציג את סיפור מותה של אשת לוט באור חיובי, גם אם טרגי. הסבר זה צועד בעקבות המדרש ופירושי הראשונים על סיפורנו, ובמיוחד בעקבות הארתו של רבי ישראל מטולידו, בן דורו של הרא"ש וחבר בית דינו, שהובאה בפירוש בעל הטורים המלא על התורה (ראו אצל פריימן, הרא"ש וצאצאיו, מוסד הרב קוק, עמוד ע"א).
המפתח להבנת הסיפור מצוי כמובן באלמנט ההבטה לאחור, שהרי התורה מציינת אותו כסיבת מותה של אשת לוט. חשיבותה של ההבטה לאחור מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שהיא מופיעה פעם נוספת בסיפורנו. כזכור, כשהשחר עלה, האיצו המלאכים בלוט לקחת את אשתו ואת בנותיו ולצאת מהעיר, אך לוט ומשפחתו התמהמהו. בסופו של דבר החזיקו המלאכים בידו של לוט ושל אשתו ושתי בנותיו, והוציאו אותו מהעיר. כשיצאו מהעיר התרו המלאכים בלוט "המלט על נפשך, אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הכיכר ההרה המלט אל תספה".
מדוע צוו המלאכים את לוט שלא יביט לאחור? מה היה בה בהבטה לאחור שהצריך התראה מפורשת? מספר דעות נאמרו בפרשנים ונביא מקצתן: רש"י הסביר שאסור היה ללוט לראות בפורענות העיר, ולפיכך הוזהר על העניין. והרמב"ן הסביר שראיית הפיכת העיר היתה מזקת לבריאות וההתראה נועדה להגן על חיי לוט ובני משפחתו. אך מפשט דברי הפסוק נראה, וכפי שהסבירו הרשב"ם והרד"ק, שההוראה שלא להביט אחור היוותה חלק מציוויים של המלאכים אל לוט ומשפחתו שלא להתעכב בשום פנים ואופן, לעזוב מהר ככל האפשר את המקום, ולהגיע אל ההר. ובלשון התורה - "המלט על נפשך... אל תעמוד בכל הככר, ההרה המלט – פן תספה". ההבטה לאחור גורמת כמובן לעיכוב (""כי המביט אחריו מתעכב בדרך", כדברי הרשב"ם), והתראת המלאכים נועדה למנוע עיכוב זה.
הוראת המלאכים היתה ברורה: חייבים להימלט אל ההר, והמשפחה מילאה אחרי הוראה זו. נקודת המוצא במסע ההימלטות היתה פאתי סדום, לפני עלות השחר. זוהי הפעם האחרונה בה אנו קוראים על לוט, אשתו ובנותיו הנמצאים ביחד. לוט ומשפחתו ומקבלים את ההוראות מהמלאכים להימלט להר, ומתחילים לנוע.
לוט חשש או שיער כי לא יוכל להצליח להגיע למחוז מבטחים בהר, ולכן ביקש שיינתן לו מקלט בעיר הקטנה ("מצער"), הקרובה יותר. ביקש - ונענה: "ויאמר אליו הנא נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת. מהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה, על כן קרא שם העיר צוער". לוט הצליח להגיע את צוער, כפי שמעיד עליו הכתוב: "השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה".
והיכן בנותיו של לוט? והיכן אשתו של לוט? התורה אינה מספרת לנו על זה דבר. היה זה יפה ואידילי אילו היינו יכולים לומר שאשתו ובנותיו של לוט התלוו אליו במסע ההימלטות שלו, אלא שהתורה שוללת במפורש אפשרות זאת: "ויעל לוט מצוער וישב בהר, ושתי בנותיו עמו, כי ירא לשבת בצוער, וישב במערה הוא ושתי בנותיו". רק לוט הגיע לצוער, ורק לוט שחשש להישאר בצוער והמשיך להר. בנותיו של לוט, לעומת זאת, הגיעו ישירות מפאתי סדום אל ההר, ללא צורך בחניית ביניים בצוער.
מה שאירע בפועל, ככל הנראה, הוא שללוט לא עמדו כוחותיו והוא לא יכול היה להגיע באופן רצוף אל ההר ולכן על פי בקשתו נמצא לו מקלט זמני בצוער. בנותיו של לוט, לעומת זאת, לא נזקקו לאותו מקלט זמני. יתכן והן לא רצו להמשיך עם אביהן (אולי לאור נכונותו של לוט להקריב אותן אל ההמון הצר על הבית לטובת הצלת האורחים), יתכן ולוט דאג רק לעצמו ולא להן, ויתכן, בפשטות, שכוחותיהן הספיקו להן להגיע אל ההר והן לא נזקקו לחניית הביניים בצוער. כך או כך, בנותיו של לוט חברו אליו רק בהר, במערה, ולא בצוער. רק בהר, פגש לוט את בנותיו, והמשפחה שנותרה ישבה במערה.
ואשתו של לוט? כזכור, הפעם האחרונה שלוט ומשפחתו (אשתו ובנותיו) היו ביחד, במקום אחד, היתה מחוץ לעיר סדום. מכאן ואילך, לאור ההוראה הברורה - להימלט אל ההר - ותוך כדי התוהו ובוהו הגדול שהחל להשתרר, החלה המשפחה להתפזר. לוט כאמור המשיך לצוער, הבנות המשיכו להר, ואשתו של לוט, נותרה מאחור.
מדוע נותרה אשתו של לוט מאחור? מדוע לא המשיכה במסע ההימלטות עם לוט או עם בנותיה? התורה אינה מספרת: יתכן וכוחותיה אזלו לה, יתכן ובמשפחתו של לוט כל אחד מבני המשפחה חשב רק על עצמו וגורל האחרים לא עניין אותו כלל. אך יתכן בהחלט, מנגד, שאשתו של לוט, שבשונה מלוט לא מצאנו אודותיה כל אזכור שלילי עד כה, נהגה כדרכה של כל אם, וחיפשה את בנותיה: "נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום והביטה אחריה לראות אם היו הולכות אחריה אם לאו" (פרקי דרבי אליעזר פרק כה).
בשעה שבנותיו של לוט קיימו את מאמר המלאכים והתקדמו במהירות אל ההר, איבדה אשת לוט, אם הבנות, את קשר העין עם בנותיה, וניסתה לחפש אותן ולכוון אותם אל הדרך הנכונה – אל ההר. ננסה לדמיין לעצמנו אותה האם שמחפשת את בנותיה, מסתכלת לכאן, קוראת לשם, רצה וחוזרת, והולכת ובאה ושבה, ודואגת להן לבנותיה, שימהרו, שיזדרזו, שיצילו את עצמן מן הפורענות. בכאוס של הבריחה, עת לוט המשיך לצוער והבנות קיימו את מאמר המלאכים ונמלטו את ההר, היתה זאת אשת לוט, שנותרה מאחור (וזוהי המשמעות של ותבט אשתו מאחוריו), כי ניסתה לדאוג לזולתה, ולא שמה לב שהמכה מגיעה, או שאולי שמה ליבה לכך, אך ניסתה נואשות להמשיך בחיפושים. בסופו של דבר, שילמה אשת לוט את מחיר העיכוב – המכה הדביקה אותה והכריעתה: "כי ההבטה גרמה לה העיכוב, שהיתה מבטת שתבואנה בנותיה אחריה" (פירוש ר' ישראל מטולידו).
מה היתה אותה מכה שהכתה גם את אשת לוט? היו אלו הגפרית והאש שהומטרו מאת ה' מן השמים על סדום ועל עמורה ואשר כילו את כל מה שעמד בדרכן. הן כילו את הערים, את כל הככר, את כל יושבי הערים ואת צמח האדמה, וגם את אשת לוט. ואשת לוט, יחד עם כל מי שפגעה בו המכה, דומם צומח וחי, הפכה לנציב מלח, כמאמר הכתוב בפרשת נצבים שבספר דברים "גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצביים".
אשת לוט לא נענשה. היא גם לא חטאה. ההיפך הגמור מכך – היא נהגה בגבורה עילאית ואימהית ומתה באורח טרגי כאשר חרפה את נפשה בנסותה להציל את בנותיה. זכתה, ובנותיה נצלו ויצא מזרעה דוד המלך.
עדכוני מכס ורגולציה
