על מנת לשכנע את אביו למסור לו את בנימין מתחייב ראובן ליעקב - "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך, תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך", ואולם יעקב דוחה על הסף את ההתחייבות: "לא ירד בני עמכם". דחיה זו בולטת בעוצמתה על רקע הסכמתו המאוחרת יותר של יעקב להתחייבותו של יהודה, לאחר שכילו לאכול את השבר אשר הביאו ממצרים - "אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לפניך כל הימים", והמפרשים דנו רבות בהבדל שבין ההצעות של ראובן ליהודה.
אלא שבבסיס הדברים יש לתמוה על הצעתו של ראובן - איזו מין הצעה היא זו? בין אם נאמר שמדובר בקללה שקילל עצמו שימותו בניו אם בנימין לא יחזור, ובין אם נאמר שהתכוון לכך שיעקב ימית את בניו, כלומר מדובר בדבר הנשמע? הרי סוף סוף מדובר בנכדיו של יעקב! וכפי שכתב רד"ק: "ואמר ראובן דבר סכלות שיעקב ימית בניו, אמר לו (יעקב): בכור שוטה – בניך ולא בני?". ועוד הקשה הרמב"ן – הלא לראובן היו ארבעה בנים, ומדוע הציע 'את שני בני תמית'?
בית יעקבאבינו, לאחר מכירת יוסף, היה בית משוסע ומפולג. האב – יעקב – מסרב להנחם על בנו. הבן הבכור – ראובן - אכול רגשות אשם על כך שלא הצליח למנוע את אבדן האח הצעיר. בן דומיננטי אחר – יהודה – פורש מהמשפחה למשך זמן ניכר ועובר לעדולם ונושא שם אישה כנענית, מתאלמן, ומשכל שני בנים (וזאת, על פי חלק מהמפרשים המציינים ש"ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו" אירע לאחר מכירת יוסף). האסון שאירע במשפחה הינו דבר שנמצא ברקע המציאות יום יום, אך זהו דבר שלא מדברים עליו. רק במצב משבר הדברים מתפרצים בגלוי אל פני השטח (כאשר האיש אדוני הארץ מבקש לאסור את אחד האחים ולהביא את האח הקטן): "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו – על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמור – הלוא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש".
לדעתנו, ראובן, ואולי גם שאר אחיו, שיערו או פירשו שמותם של שני בניו של יהודה בא כעונש על מכירת יוסף. כבר ר' עובדיה ספורנו כתב כי "באותו הזמן שנמכר יוסף למצרים בסיבת עצת יהודה, שאמר למכרו ולא אמר להשיבו, ושיכל את אביו, חל על יהודה פרי מעלליו, והוליד שני בני מוות, ונשאר שכול משניהם" (ספורנו על בראשית לח, א). לטענתו של ראובן, מותם של שני בניו של יהודה הוכיח שיהודה שגה קשות בהתנהלותו במכירת יוסף, אלא שכאמור, הויכוח בין ראובן ליהודה אודות מכירת יוסף, התפוצץ במצרים ("הלא אמרתי אליכם"), ולא צף על פני השטח קודם לכן. ואולם, כאשר מגיעה שאלת הורדת בנימין, חושף ראובן טפח אחד בפני אביו, ואומר לו – את שני בנית תמית אם לא אביאנו – כלומר: אם אכשל בהחזרת בנימין, יוטל עלי אותו העונש שלקה בו יהודה (מות שני בניו) בעקבות מכירת יוסף. השימוש בעונש של מות שני הבנים נבחר על ידי ראובן בקפידה רבה, כהד לאסונו של יהודה ועונשו.
צורת התנהלותו של בית יעקב אבינו – בשתיקה כבושה וברמזים עבים - באה לידי ביטוי במקומות נוספים. יהודה, בנסותו (ובהצליחו) לשכנע את אביו להוריד את בנימין – "אנכי אערבנו מידי תבקשנו" - משתמש בלשון דומה לזו של אביו במקום אחר (מול לבן): "אנכי אחטנה מידי תבקשנה". האחים בהיווכחם שכספם הושב בשקיהם נחרדו מהתרמית ("ויצא לבם ויחדרו איש אל אחיו"), כפי שיצחק חרד כאשר עשו (האמיתי) הופיע בפניו: "ויחרד יצחק חרדה גדולה", וכמובן תמר המטיחה ביהודה: "הכר נא למי החותמת והמטה והפתילים האלה" – משתמשת באותו ביטוי שבמכירת יוסף: "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא".
שבת שלום, גיל נדל
עדכוני מכס ורגולציה
