פרשתנו דנה בענין ברית המילה - "ויאמר אלהים אל אברהם... זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם... המול לכם כל זכר", וכוללת פירוט בנושאים כמו מועד המילה, את מי מלים (את הזכרים מזרע ישראל, וכן יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר), ועונש הכרת למי שלא ימול את בשר ערלתו.
שפע הפרטים הללו, בתורה שבכתב עצמה, הוביל את מוני המצוות להתחבט בשאלה כמה מצוות כלולות בענין המילה. הרמב"ם (וכמוהו גם הסמ"ג, ספר החינוך, ואף ספר הלכות גדולות, שעליו חולק הרמב"ם רבות) מנו מצווה אחת בלבד – למול את הזכרים. רבנו סעדיה גאון מנה שתי מצוות – מילת הבנים ומילת העבדים. ואילו ספר מצוות קטן מנה ארבע מצוות (!) – למול עצמו, למול את בנו, למול עבד יליד בית, ולמול עבד מקנת כסף.
ממבט ראשון עמדתו של הרמב"ם נראית קשה, שכן פרשתנו כוללת הבחנה ברורה בין מילת הזכרים מזרע ישראל לבין מילת העבדים, ואף הלכותיהן של שני עניינים אלו שונות זו מזו, ובעקבות הבחנה זאת היה מקום למנות שתי מצוות נפרדות לכל הפחות (ראה כסף משנה על הרמב"ם בתחילת הלכות מילה).
יישוב הקושיה על הרמב"ם יספק הדגמה של שני עקרונות חשובים הקשורים לשיטת הרמב"ם במנין המצוות. התשובה הראשונית תסתייע בכלל השביעי (מתוך ארבעה עשר) של הרמב"ם בספר המצוות, שבו כתב הרמב"ם שאין מונים בפני עצמם את פרטי ההלכות של מצוה כלשהי כמצוות עצמאיות, אלא כולם מסתנפים לגזע אחד. לכן, בענייננו, פרטי ענין המילה – מי מל, את מי מלים, מתי מלים וכו' – כולם משתייך לגזע אחד והוא מצות המילה.
אלא שמנין לנו שמדובר באמת בגזע אחד שממנו יוצאות הלכות רבות, ולא בגזעים נפרדים (כמו, למשל, בענין החובה לשבות ממלאכה בפסח והחובה לשבות ממלאכה בסוכות - שנמנות כשתי מצוות נפרדות)? לשיטת הרמב"ם, אנו חייבים במצות המילה לא בשל הציווי שהצטווה אברהם, אלא בשל הציווי שנצטווה משה בהר סיני (ראה פרוש המשנה לרמב"ם חולין ה, ו, וכך פסק לענין גיד הנשה בהלכות מאכלות אסורות). במלים אחרות מקור הציווי אודות המילה אינו נמצא בפרשתנו, אלא בפרשת תזריע: "אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ראה סנהדרין נט, ב, וירושלמי קידושין א, ז). אלא שהמקור בפרשת תזריע אינו כולל הבחנה בין מילת עצמו למילת בנו, ובין מילת זרע ישראל למילת עבדים נכריים, אלא דן במילת הזכרים ככלל, דבר המצביע על כך שמדובר בגזע אחד שממנו יוצאות הלכות רבות.
תוספת שלא פורסמה
מכאן גם נקודה לבחינה – מהי משמעות של המקרא עצמו (ללא תורה שבע"פ) במנין המצוות, שהרי כאן בהחלט התבססנו על הכתוב עצמו.
ראה מצד אחד בתשובת בן הרמב"ם, סימו סג, יד שפוטה על הלכות דעות, מבוא, עמ' קצו, בד"ה "ואולם מה שאמרת", המדגיש את חשיבות הקבלה והתורה שבע"פ אל מול הקראים
מצד שני, ראה בתחילת הכלל השני, מה שכותב הרמב"ם : הרי הוא מדרבנן, כיון שאין פסוק המורה עליו
עדכוני מכס ורגולציה
