לאחר שה' מעיד על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", ניגש הקב"ה לבצע את משפטם של אני סדום ועמורה: ""ויאמר ה': זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, ואם לא אדעה".
וקשה, מדוע ה' צריך לרדת ולבדוק מה קורה בשטח ("ארדה נא ואראה") על מנת לדון את אנשי סדום ועמורה; האם ה' אינו יודע מה קורה שם? אכן, רש"י הרגיש בשאלה זאת והסביר, בעקבות המדרש, כי אזכור הירידה בא ללמד את הדיינים "שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראייה". כך גם הסביר רש"י על הפסוק בענין מגדל בבל - "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל" - "לא הוצרך לכך, אלא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנידון עד שיראו ויבינו".
החובה לדון דיני נפשות על פי ראיות ברורות ולא על פי הערכות ואומדנים נמנית כמצוה עצמאית במנין המצוות (ל"ת ר"צ שבספר המצוות לרמב"ם): "האזהרה שהזהרנו מלהוציא לפועל את העונשים על פי אומד חזק ואפילו קרוב לודאי". ודברים ברורים כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין (כ, א): "אין בית דין עונשין באומדן הדעת, אלא על פי עדים, בראיה ברורה. אפילו ראוהו העדים רודף אחר חברו להורגו, והתרו בו, והעלימו עיניהם, או שנכנס אחריו לחורבה, ונכנסו אחריו, ומצאוהו הרוג ומפורפר והסיף מנטף דם ביד ההורג - הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו, אין בית דין הורגין בעדות זו.
ההקפדה בדיני נפשות על ראיות ברורות דווקא נובעת מחשש להיווצרותו של מדרון חלקלק, שבסופו יסתפקו באומדן קל ויהרגו אדם חף מפשע. וכדברי הרמב"ם בספר המצוות: "ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תחשוב שזה דין עוול... אילו הרשתה תורה לקיים עונשים באפשר הקרוב מאד, אשר כמעט קרוב למחוייב המציאות... כי אז היו מקיימים את העונשים במה שהוא יותר רחוק מזה ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקיימו את העונשים וימיתו בני אדם בעוול באומדן קל לפי דמיון השופט. לפיכך סתם יתעלה את הפתח הזה, וציווה שלא יקיים שום עונש אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה, ברור שאין בו שום ספק, ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אופן. ואם לא נקיים את העונשים באומד החזק מאד - הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא; אבל אם נקיים את העונשים באומד ובדימוי - אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי. ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים".
עדכוני מכס ורגולציה
