התלמוד הבבלי, בתחילת מסכת קידושין, לומד מקניית שדה עפרון החיתי שמקרקעין נקנים בכסף: "כתיב התם (בפרשתנו, בענין רכישת מערת המכפלה) "נתתי כסף השדה קח ממני". וקיחה אקרי קנין דכתיב: "השדה אשר קנה אברהם". וכך פסק הרמב"ם (הלכות מכירה, פרק א): "הקרקע נקנית באחד משלושה דברים: בכסף, או בשטר, או בחזקה. כיצד בכסף: מכר לו בית או שדה, ונתן לו הדמים – קנה".
דיני מקח וממכר מאורגנים אצל הרמב"ם במצות עשה אחת (רמ"ה) – דין מקח וממכר: "הציווי שנצטווינו בדין מקח וממכר, כלומר: הדרכים שבהן מתקיים המקח והממכר בין המוכרים והקונים". בתוך דרכים אלו נמצאים דרכי קנין שמקורן בתורה שבכתב ושבע"פ כגון כסף, שטר, חזקה ועוד.
כבר כתבנו בעבר, שבכל המצוות הקרויות "דין" - אין מדובר בחובה אקטיבית החלה על האדם, אלא בקביעת פרוצדורה או אופן פעולה במצבים מסוימים. וכפי שכתב הרמב"ם בסוף החלק של מצוות עשה בספר המצוות: "יש ממצוות אלו גם דינים, כמו שביארנו, כגון... דין שומר חנם ודין שואל וזולתם... ואפשר שיישאר אדם כל ימי חייו ולא ידון בדין זה ולא יתחייב במצווה זו. בענייננו, אין חובה על האדם לקנות ולמכור, אלא שאם ירצה לקנות ולמכור, עליו (ועל מנת שהמקח יתקיים) לעשות זאת בדרכים שנקבעו.
אלא שחשיפת "הדרכים שנקבעו" לעשיית המקח והממכר תגלה שדרכי המקח של התורה (כמו קנין קרקע בכסף, וקנין מטלטלין במעות), השתנו במהלך הזמנים, ונוספו להן דרכים אחרות, גם כאלו שתלויות במנהג הסוחרים ובמנהגי המקום. כבר בתקופת המשנה נקבע למשל, שמטלטלין ייקנו במשיכה או בהגבהה, ובמהלך הדורות פותח ושוכלל קנין הסיתומטא המבוסס על מנהג סוחרים, ואף הרישום בטאבו הוכר כדרך קנין לגיטימית. התפתחויות אלו מלמדות שקיומה של מצווה בדבר דין מקח וממכר, שנמנית בתוך תרי"ג מצוות, לא יצר מחסום בפני יצירת דרכי מקח וממכר שאינן מופיעות בתורה או נחשבות לדין תורה, וגם כאשר התורה קבעה פרוצדורה מסויימת, היתה התורה מוכנה לאפשר גיבוש דרכי פעולה נוספים, שיאפשרו את קיום התכלית של ניהול חיי מסחר תקינים.
עדכוני מכס ורגולציה
