בדברינו לפרשת בראשית, בשבת שעברה, הצגנו שתי שיטות שונות שבאו להסביר את ההבדלים שבין תיאור הבריאה של האדם הראשון לבין תיאור הבריאה של האדם השני, ולפי שתי השיטות הקשינו מדוע ענין פריה ורביה, שנזכר רק בתיאור הבריאה של האדם הראשון, נמנה כמצוה. ביתר פירוט, הקשינו מדוע ראוי למנות כמצוה ענין שאינו ייחודי לאדם כאדם אלא דווקא ענין טבעי המשתף אותו עם בעלי החיים (שהרי גם לבעלי החיים נאמר, ביום החמישי, פרו ורבו)? ומדוע למנות כמצוה ענין שאינו "דתי" ואין לו דבר וחצי דבר עם דביקות בה'? ועוד הקשינו, שאם אנו מניחים שמדובר בשני תיאורים, המציגים שני טיפוסים, כיצד זה יתכן שדווקא התיאור השני, שבו נוכחות האדם מרכזית יותר, והקשר 'ה' - אדם' משמעותי יותר, לא יהווה מקור למצוה, ואילו התיאור הראשון הגשמי, ה"חילוני", הוא הוא אשר זכה במצוה?
מתן מענה לשאלות הנ"ל חייב המתנה לפרשת השבוע שלנו – פרשת נח, שכן התורה מציינת את ענין הפריה ורביה לא רק בתיאור בריאת האדם הראשון בפרשת בראשית, אלא גם בפרשתנו; ולא רק פעם אחת, אלא שתים - "ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (ט, א), וכן: "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" (ט, ז). לפיכך, וכפי שנראה להלן, המפתח לפתרון השאלות שהעלנו נמצא בפרשתנו, תוך שעלינו להבין במה נשתנה 'פרו ורבו' של בריאת האדם הראשון, לבין 'פרו ורבו' שנאמר לאחר המבול.
על השאלה מה השתנה בעולם לפני המבול ולאחריו ניתנו תשובות רבות, אבל מפשוטו של מקרא עולה נקודה אחת ברורה – שלנוח ובניו ניתנו, ביחס לסביבתם, נורמות וציוויים מעשיים וקונקרטיים, הרבה יותר מאשר לאדם של תיאור הבריאה הראשון. שימו לב לציווי הברור הבא: "אך בשר, בנפשו דמו לא תאכלו". ובהמשך – "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו; ומיד האדם, מיד איש אחיו אדרוש, את נפש האדם. שופך דם האדם, באדם דמו יישפך". ובסוף הדברים מגיע ה"פרו ורבו" השני שבפרשתנו: "ואתם פרו ורבו; שרצו בארץ ורבו בה".
פרשת נוח מציבה דגם חדש וברור יותר של השתלבות האדם בעולמו. שני הטיפוסים - האדם הראשון והאדם השני – כשלו. האדם השנינכנע לתאוותו והתקלל. האדם בכלל, ואין זה ברור האם הכוונה רק לאדם הראשון או גם לאדם השני, עשה רע והשחית, עד כדי כשלון כולל הדורש את מחית היקום: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ.... ותישחת הארץ, לפני האלוהים, ותימלא הארץ חמס.... ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה". על מנת שהאדם יוכל להשתלב בעולם ולא לקלקל אותו נזקק האדם לא רק לברכה מאת ה', אלא גם לציווי.האדם הראשון אמור היה להתקיים בעולם ללא הכוונה קונקרטית, אלא רק מכוחה של הברכה שניתנה לו מה'. קלקולו של האדם הביא לכך שהאדם יזדקק להרבה יותר מכך בעולם – לנורמות וציויים ברורים. ממעמד של מבורך, הפך האדם למצווה.
הדברים מצאו את ביטוים גם בענין פריה ורביה. רש"י על פרשתנו הסביר כי האזכור הראשון של פרו ורבוהוא לברכה (שהרי נאמר "ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו"), ואילו האזכור השני הוא לציווי. בהתאם לכך ברור שגם אזכור פרו ורבו שבפרשת בראשית היה לאדם המבורך ("ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו"), ולא לאדם המצווה. בעוד שהציפיה מהאדם הראשון היתה להשתלב בעולם ולפרות ולרבות בו מכוחה של ברכת ה' ללא מסגרת מכוונת ברורה, הרי שהשתלבותו הנוכחית של האדם, לאחר המבול, תהיה רק באמצעות ציוויים. ולא רק זה, אלא שלאור קלקול האדם, הציווי הקונקרטי שניתן לאדם בענין פריה ורביה היה מוגבל ומצומצם: כבר לא - "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ", אלא "פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה".
ברור על כן שפרשת בראשית אינה מהווה מקור למצוה של פרו ורבו אלא לברכה בלבד, שהרי אין עסקינן באדם מצווה אלא באדם מבורך, ורק את האדם אחר המבול (בני נוח) היה צריך לכוון באמצעות ציווי ולא באמצעות ברכה (ראה סנהדרין נט, ב: "והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נוח..."). אכן, לא היה זה ראוי מעיקרא למנות כמצוה ענין שאינו ייחודי לאדם כאדם, אלא שמשהאדם קלקל, היה צורך לכוונו באופן הדוק יותר. וגם לא היה מקום מלכתחילה למנות כמצוה ענין שאינו "דתי" ואין לו דבר וחצי דבר עם דביקות בה', אלא שהקלקול גרם. ברור, מבחינה אידיאלית, שתיאור כמו התיאור השני, שבו נוכחות האדם מרכזית יותר, והקשר 'ה' - אדם' משמעותי יותר, לא יזדקק לציוויים קונקרטיים ויסתפק בציווי כללי של לעובדה ולשומרה (ואף ענין עץ הדעת מתפרש באופן כללי ולא קונקרטי), אלא שבסופו של דבר לא היה בכך די, והאדם נזקק לציווי מלווה.
שבת שלום, גיל נדל
עדכוני מכס ורגולציה
