גיל נדל משרד עורכי דין

 

נח - המצוות בפרשה: פריה ורביה (סיום) - (התש"ע)

עוד בנושא
תולדות - עשרים שנים של עקרות (תשע"ח)
וירא - לא להיכנע לפרשנות הצינית (תשע"ח)
נח – המבורך, המתנדב והמצווה ועושה (תשע"ח)
בראשית – ריקוד עם הבורא (תשע"ז)
עוד בנושא
חיי שרה - המשפחה מתפרקת - חיי שרה (תשע"ו)
ויצא - מה ניתן לחדש בצילם של שני ענקים (תשע"ה)
וירא - הצדיקה מסדום (תשע"ה)
ויחי - המהלך להצלת משפחתו של יוסף (תשע"ג)
ויגש - סגירת המעגל של נכדי יהודה (תשעג)
מקץ - יוזמה ויצירת אינטרסים משותפים (תשע"ג)
וישב - חלום הכוכבים ופוסט-מודרניזם (תשע"ג)
וישלח - תחבולה מחוכמת בסוכות (תשע"ג)
ויצא - ויצא יעקב לדרך חדשה (תשע"ג)
תולדות - "ההעדפה הכואבת" (תשע"ג)
חיי שרה- לקרוא את הסיפור מהיציע, לשחק אותו במגרש (תשע"ג)
וירא - המאמין הגדול (תשע"ג)
לך לך - על מחיר הבחירה - רגע לפני הכניסה לסיפורי האבות (תשע"ג)
נח - מה קיבלנו מסיפור שילוח העורב והיונה? (תשע"ג)
בראשית - יחסים (תשע"ג)
ויחי- מה היה קורה אילולא תבונתו של יעקב? על פתרונו הטראגי של חלום הכוכבים (תשע"ב)
"ואת העם - העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו" -סקטוריאליזם, אימפריאליזם או פיזור
ויגש - ההחמצה הגדולה (תשע"ב)
מקץ - מציאת אינטרסים משותפים – שיעור בהמשכים (תשע"ב)
וישב - "התפוררות הנהגת דור ההמשך" (תשע"ב)
ויצא - הפרודיה על הברית שלא נכרתה (תשע"ב)
"על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה"
תולדות -"ויזרע יצחק... וימצא" (תשע"ב)
חיי שרה - המאמין הגדול (תשע"ב)
וירא - "אף על פי שלא מת יצחק, מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל על גבי המזבח"(תשע"ב)
לך לך - נדודים 2.0 – נסיונו של אברהם (תשע"ב)
נח - היציאה מהתיבה: המבוכה, והיוזמה שהצליחה (תשע"ב)
ויחי - מה באמת זעזע את יוסף בברכתו של יעקב לבני יוסף? (תשע"א)
ויגש - המונולוג שהתפצל – על נאומו של יהודה (תשע"א)
מקץ - "ואמר ראובן דבר סכלות שיעקב ימית בניו" – האומנם? (תשע"א)
וישב - "אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" – האם האחים מכרו את יוסף? (תשע"א)
וישלח - תוצריה של דיפלומטיה זהירה או עוצמה כלכלית – על סיפור עזיבתו של עשו את ארץ כנען (תשע"א)
ויצא - "מעט ורעים היו ימי שני חיי" - (תשע"א)
תודלות - ברכות יצחק - כרוניקה של טעויות (תשע"א)
חיי שרה - "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו"(תשע"א)
וירא - הרהורים בעקבות הציוויים בספר בראשית: האם עדין נותר מקום לציווי פרטני של ה' אל האדם (תשע"א)
נח - המצוות בפרשה: על קרבנות ורגולציה (תשע"א)
בראשית - המצוות בפרשה: על ההבדל שבין עונשו של קין לעונשו של רוצח (תשע"א)
ויחי - המצוות בפרשה: על המצוות שבספר בראשית (תש"ע)
ויגש -המצוות בפרשה: "אל תירא מרדה מצרימה" (תש"ע)
מקץ - ניסי חנוכה – מהפרדה היסטורית להפרדה הלכתית (תש"ע)
וישב - המצוות בפרשה: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים" (תש"ע)
וישלח - המצוות בפרשה: טומאת עבודה זרה (תש"ע)
ויצא - המצוות בפרשה: הרחקה מהסכנה ושמירת הגוף (התש"ע)
תולדות - המצוות בפרשה: "מפני מה מדדו אותה – מפני המעשרות" (התש"ע)
חיי שרה - המצוות בפרשה: מניעת נזקי שכנים (התש"ע)
וירא - המצוות בפרשה: ביקור חולים והכנסת אורחים – ביחד או לחוד? (התש"ע)
לך לך - המצוות בפרשה: ברית מילה ומצוות המילה (התש"ע)
בראשית - המצוות בפרשה: פריה ורביה ??? (התש"ע)
ויחי - המצוות בפרשה: כבוד הורים לאחר המוות ואיסור ניוול המת (התשס"ט)
ויגש - המצוות בפרשה: נקימה ומחילה (התשס"ט)
וישב - המצוות בפרשה: "יש עוון גדול מזה עד מאד... והוא לשון הרע" (התשס"ט)
וישלח - המצוות בפרשה: תיקון החברה (התשס"ט)
ויצא - המצוות בפרשה: "ואשה אל אחותה לא תיקח" - כיצד נשא יעקב שתי אחיות? (התשס"ט)
תולדות- המצוות בפרשה: "ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו" (התשס"ט)
חיי שרה - המצוות בפרשה: מקח וממכר של התורה וניהול חיי מסחר תקינים (התשס"ט)
וירא - המצוות בפרשה: "ארדה נא ואראה" – "שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה" (התשס"ט)
לך לך - המצוות בפרשה: "ובן שמונת ימים, יימול לכם כל זכר לדורותיכם" (התשס"ט)
נח - המצוות בפרשה: על שבע מצוות בני נח (התשס"ט)
בראשית - המצוות בפרשה: פריה ורביה – מבחן התוצאה (התשס"ט)
ויחי - המצוות בפרשה: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" – האם מצות אבלות מן התורה? (התשס"ח)
ויגש - המצוות בפרשה: כהנים ומקרקעין (התשס"ח)
מקץ - המצוות בפרשה: מה לחנוכה ולתרי"ג מצוות? (התשס"ח)
וישב - המצוות בפרשה: הודיה על נס פרטי (התשס"ח)
וישלח - המצוות בפרשה: גיד הנשה – מהיכן נאסר? (התשס"ח)
ויצא - המצוות בפרשה: חובת הפועל כלפי בעל הבית (התשס"ח)
תולדות - המצוות בפרשה: מעמד הבכור – פסיבי או אקטיבי? (התשס"ח)
חיי שרה - המצוות בפרשה: להישבע בשם ה' (התשס"ח)
וירא - המצוות בפרשה: בקור חולים - שתי גישות שונות (התשס"ח)
לך-לך - המצוות בפרשה: מצוות מילה אחת או מספר מצוות? (התשס"ח)
עוד בנושא

 

בדברינו לפרשת בראשית, בשבת שעברה, הצגנו שתי שיטות שונות שבאו להסביר את ההבדלים שבין תיאור הבריאה של האדם הראשון לבין תיאור הבריאה של האדם השני, ולפי שתי השיטות הקשינו מדוע ענין פריה ורביה, שנזכר רק בתיאור הבריאה של האדם הראשון, נמנה כמצוה. ביתר פירוט, הקשינו מדוע ראוי למנות כמצוה ענין שאינו ייחודי לאדם כאדם אלא דווקא ענין טבעי המשתף אותו עם בעלי החיים (שהרי גם לבעלי החיים נאמר, ביום החמישי, פרו ורבו)? ומדוע למנות כמצוה ענין שאינו "דתי" ואין לו דבר וחצי דבר עם דביקות בה'? ועוד הקשינו, שאם אנו מניחים שמדובר בשני תיאורים, המציגים שני טיפוסים, כיצד זה יתכן שדווקא התיאור השני, שבו נוכחות האדם מרכזית יותר, והקשר 'ה' - אדם' משמעותי יותר, לא יהווה מקור למצוה, ואילו התיאור הראשון הגשמי, ה"חילוני", הוא הוא אשר זכה במצוה?

מתן מענה לשאלות הנ"ל חייב המתנה לפרשת השבוע שלנו – פרשת נח, שכן התורה מציינת את ענין הפריה ורביה לא רק בתיאור בריאת האדם הראשון בפרשת בראשית, אלא גם בפרשתנו; ולא רק פעם אחת, אלא שתים - "ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (ט, א), וכן: "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" (ט, ז). לפיכך, וכפי שנראה להלן, המפתח לפתרון השאלות שהעלנו נמצא בפרשתנו, תוך שעלינו להבין במה נשתנה 'פרו ורבו' של בריאת האדם הראשון, לבין 'פרו ורבו' שנאמר לאחר המבול.

על השאלה מה השתנה בעולם לפני המבול ולאחריו ניתנו תשובות רבות, אבל מפשוטו של מקרא עולה נקודה אחת ברורה – שלנוח ובניו ניתנו, ביחס לסביבתם, נורמות וציוויים מעשיים וקונקרטיים, הרבה יותר מאשר לאדם של תיאור הבריאה הראשון. שימו לב לציווי הברור הבא: "אך בשר, בנפשו דמו לא תאכלו". ובהמשך – "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו; ומיד האדם, מיד איש אחיו אדרוש, את נפש האדם. שופך דם האדם, באדם דמו יישפך". ובסוף הדברים מגיע ה"פרו ורבו" השני שבפרשתנו: "ואתם פרו ורבו; שרצו בארץ ורבו בה".

פרשת נוח מציבה דגם חדש וברור יותר של השתלבות האדם בעולמו. שני הטיפוסים - האדם הראשון והאדם השני – כשלו. האדם השנינכנע לתאוותו והתקלל. האדם בכלל, ואין זה ברור האם הכוונה רק לאדם הראשון או גם לאדם השני, עשה רע והשחית, עד כדי כשלון כולל הדורש את מחית היקום: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ.... ותישחת הארץ, לפני האלוהים, ותימלא הארץ חמס.... ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה". על מנת שהאדם יוכל להשתלב בעולם ולא לקלקל אותו נזקק האדם לא רק לברכה מאת ה', אלא גם לציווי.האדם הראשון אמור היה להתקיים בעולם ללא הכוונה קונקרטית, אלא רק מכוחה של הברכה שניתנה לו מה'. קלקולו של האדם הביא לכך שהאדם יזדקק להרבה יותר מכך בעולם – לנורמות וציויים ברורים. ממעמד  של מבורך, הפך האדם למצווה.

הדברים מצאו את ביטוים גם בענין פריה ורביה. רש"י על פרשתנו הסביר כי האזכור הראשון של פרו ורבוהוא לברכה (שהרי נאמר "ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו"), ואילו האזכור השני הוא לציווי. בהתאם לכך ברור שגם אזכור פרו ורבו שבפרשת בראשית היה לאדם המבורך ("ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו"), ולא לאדם המצווה. בעוד שהציפיה מהאדם הראשון היתה להשתלב בעולם ולפרות ולרבות בו מכוחה של ברכת ה' ללא מסגרת מכוונת ברורה, הרי שהשתלבותו הנוכחית של האדם, לאחר המבול, תהיה רק באמצעות ציוויים.  ולא רק זה, אלא שלאור קלקול האדם, הציווי הקונקרטי שניתן לאדם בענין פריה ורביה היה מוגבל ומצומצם: כבר לא - "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ", אלא "פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה".

ברור על כן שפרשת בראשית אינה מהווה מקור למצוה של פרו ורבו אלא לברכה בלבד, שהרי אין עסקינן באדם מצווה אלא באדם מבורך, ורק את האדם אחר המבול (בני נוח) היה צריך לכוון באמצעות ציווי ולא באמצעות ברכה (ראה סנהדרין נט, ב: "והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נוח..."). אכן, לא היה זה ראוי מעיקרא למנות כמצוה ענין שאינו ייחודי לאדם כאדם, אלא שמשהאדם קלקל, היה צורך לכוונו באופן הדוק יותר. וגם לא היה מקום מלכתחילה למנות כמצוה ענין שאינו "דתי" ואין לו דבר וחצי דבר עם דביקות בה', אלא שהקלקול גרם. ברור, מבחינה אידיאלית, שתיאור כמו התיאור השני, שבו נוכחות האדם מרכזית יותר, והקשר 'ה' - אדם' משמעותי יותר, לא יזדקק לציוויים קונקרטיים ויסתפק בציווי כללי של לעובדה ולשומרה (ואף ענין עץ הדעת מתפרש באופן כללי ולא קונקרטי), אלא  שבסופו של דבר לא היה בכך די, והאדם נזקק לציווי מלווה.

שבת שלום, גיל נדל