לאחר חזרתו של יעקב לארץ כנען וישיבתו בשכם ומעשה דינה ושכם, מצוה ה' את יעקב "קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך". בעקבות ציווי זה מורה יעקב לבני ביתו: “הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם, ונקומה ונעלה בית אל ועשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי".
הצורך בהיטהרות לאחר הסרת אלוהי הנכר, או במלים אחרות - קיומה של טומאת עבודה זרה - עולה מפשוטם של הפסוקים שהובאו לעיל. אלא שהדבר לא נאמר כציווי של ה' ליעקב, אלא כציווי של יעקב לבני ביתו, ללמדנו כי, ככל הנראה, מדובר במעשה וולונטרי מצידו של יעקב וביתו.
ואכן, טומאת עבודה זרה אינה נחשבת כטומאה מהתורה (בשונה מטומאת מת, טומאת שרץ ועוד, שלגביהן נמנו מצוות ספציפיות), אלא כטומאה מדרבנן: "טומאת עבודה זרה, מדברי סופרים; ויש לה רמז מן התורה - 'הסירו את אלוהי הנכר, אשר בתוככם, והיטהרו...'. ארבעה אבות הטומאה יש בה - עבודה זרה עצמה, ומשמשיה, ותקרובת שלה, ויין שנתנסך לה; וטומאת כולן, מדבריהם” (הלכות שאר אבות הטומאות, ו, א).
מהי משמעותה של טומאת עבודה זרה וטומאה בכלל? לשיטת הרמב"ם, לטומאה אין קיום עצמאי; טומאה וטהרה הם גדרים הלכתיים הקשורים אל המקדש, והמיועדים לייצר ריחוק מסוים מן המקדש, על מנת להגביר את חשיבותו וגדולתו, שכן – "כל דבר שמעריצים אותו, כאשר המגע עימו מתמשך – פוחת הרושם שלו בנפש ומתמעטת ההתפעלות שהיתה נוצרת באדם" (מורה נבוכים ג, מז). בהתאם לכך, סבור הרמב"ם כי אין חובה על האדם להיות טהור, והוא רשאי כל חייו להיות טמא, אלא שאם האדם יחפוץ להיכנס למקדש או לאכול קודשים – כי אז עליו להיות טהור. בהקשר זה מסביר הרמב"ם כי המונח קדושה המופיע בתורה ("והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני") גם הוא אינו מכוון לענייני טומאה וטהרה כלשהם או לקדושה פנימית עצמאית של עם ישראל, כי אם לקדושה שנקבעה בשל החיוב במצוות (שם).
שבת שלום,
גיל נדל
עדכוני מכס ורגולציה
