בפרשתנו אנו קוראים על תמר, שבעקבות הוראתו של יהודה ("הוציאוה ותישרף") – "שלחה אל חמיה לאמור – לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה, ותאמר – הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה".
המדרש, כמו גם המפרשים, הבחינו היטב בהימנעותה של תמר מלהטיח ביהודה באופן ישיר את הענין וברגישותה בהצגת הדברים. רש"י הסביר שתמר לא רצתה להלבין את פניו של יהודה ולומר לו 'ממך אני מעוברת', ולכן הציגה את הדברים באופן עקיף. דהיינו, שעיקר הבושה היתה נגרמת ליהודה מעצם חשיפת המעשה שעשה. הרלב"ג הסביר שהבושה היתה נגרמת ליהודה מכך שאילו היתה תמר מציגה את הדברים באופן ישיר ובוטה, היה עלול להתקבל הרושם כאילו יהודה ציווה לשרוף את תמר על מנת לטייח את האמת ולמנוע מתמר לספר מה באמת אירע, לפיכך הציגה תמר את העובדות בצורה כזאת שממנה יעלה שיהודה לא ידע למי היא הרה. ובפשטות, התלמוד הבבלי (ברכות מג, ב) הורה: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים. מנלן? מתמר".
איסור הלבנת פנים נמנה כאחת מתרי"ג מצוות. כך כתב הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת ש"ג): "האזהרה שהוזהרנו שלא לבייש זה את זה, ועוון זה הוא שקוראים אותו מלבין פני חבירו ברבים". האיסור חל לא רק במעמד רבים, אלא גם בצינעה, במעמד שני האנשים בלבד. וכך כתב הרמב"ם בהלכות דעות (ו, ח): "אסור להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים".
מקור האיסור נמצא בדיני תוכחה: "הרואה את חבירו שחטא או שהוא הולך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב" (שם), ודבר זה נלמד מהפסוק "הוכיח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז). אלא שהמשכו של אותו פסוק: " ולא תישא עליו חטא" - נדרש בספרא כך: "יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר ' ולא תשא עליו חטא'". כלומר, הציווי לאדם הוא שגם כאשר הוא מוכיח את חבירו, על מנת להחזירו למוטב, עליו לעשות זאת באופן שלא יבייש את החבר. ואולם, על אף שהמדרש עמד על איסור הלבנת הפנים בהקשר של דיני התוכחה, הרי שהאיסור משתרע וחל על כל המצבים, ולא דווקא בסיטואציה של תוכחה. ואכן, המקרה של תמר יוכיח, שהרי הימנעותה של תמר מלבייש את יהודה לא נעשתה בסיטואציה של תוכחה.
ענין זה מדגים את נוהגה של התורה לעשות שימוש בסגנון קזואיסטי של מקרה ספציפי כתור מייצג של תופעה כללית יותר. וכפי שכתבה המשנה במסכת בבא קמא (ה,ז): "אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיני, ולתשלומי כפל, ולהשבת אבידה, לפריקה, לחסימה, לכלאים, ולשבת, וכן חיה ועוף כיוצא בהן. אם כן למה נאמר 'שור או חמור'? אלא שדבר הכתוב בהווה." כך בענייננו, איסור הלבנת הפנים נאמר במסגרת דיני התוכחה, שכן מדובר בתופעה שכיחה שהעמדת אדם על טעותו עלולה לבייש אותו, ואולם, כאמור, אסור הלבנת הפנים אינו מוגבל דווקא להקשר זה.
שבת שלום,
גיל נדל
עדכוני מכס ורגולציה
