בפרשתנו אנו קוראים על יעקב, אשר נוסע למצרים לראות את יוסף, ובדרך מתגלה אליו ה' ואומר לו: "אנכי הא-ל א-להי אביך, אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה, ויוסף ישית ידו על עיניך".
שאלת הישיבה במצרים במהלך הדורות עוררה קשיים מרובים, שכן נפסק ברמב"ם (מלכים ה, ז): "מותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים... ובשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים... מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם", ומנגד - ידוע על ישוב יהודי ותיק ונרחב במצרים במהלך הדורות (לרבות הרמב"ם עצמו שישב בקהיר העתיקה ושימש כרופאו של המלך). הכיצד?
איסור המגורים במצרים נמנה על ידי הרמב"ם כמצות לא תעשה (מ"ו), וזאת בעקבות דברי התלמוד הירושלמי במסכת סוכה. וכך כתב הרמב"ם: "האזהרה שהוזהרנו שלעולם לא לגור בארץ מצרים, כדי שלא נלמד כפירתם ושלא ננהג כמנהגיהם המגונים לדעת התורה". הדבר נובע מירידותה הרוחנית של מצרים - "מפני שמעשיה מקולקלים מכל הארצות" (משנה תורה שם), ואכן, בספר המצוות (אך לא במשנה תורה – ועל כך נדון בהמשך) הובא לאו זה בתוך קבוצת הלאווים הנוגעת לעבודה זרה. להשלמת התמונה חשוב לציין כי יש ממוני המצוות (רס"ג) שלא מנו כלל את הלאו הזה, ואפשר שלא ראו בכך איסור, שכן, ככל הנראה סברו כי התלמוד הבבלי חולק על הירושלמי בענין זה (ראה בדברי ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג, לא תעשה רל"ה).
ואולם, היקף האיסור אינו ברור, דבר שהביא לצמצומו. היו שהסבירו (ר' אליעזר ממיץ בספר היראים), בעקבות הפסוק "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", כי האיסור נוגע רק לירידה מארץ ישראל למצרים, אך לא למעבר ממדינות הגלות השונות למצרים, ולפיכך נדידת יהודים מאירופה למצרים לא נאסרה. אחרים (למשל, הרדב"ז) הסבירו, כי ישיבת ארעי לא נאסרה "וכל היורדים תחילה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה. ואע"ג דאח"כ נשתקעו, אין כאן לאו, אלא איסורא בעלמא, ומפני טורח הטילטול ומיעוט רווח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה", ועל הרמב"ם הסבירו שאנוס היה. כיוון אחר לגמרי תלה את האיסור בקלקולה של מצרים, ומשעה שסנחריב בלבל את האומות, או משעה שהפכה מצרים למדינה מוסלמית (והאיסלאם כידוע אינו נחשב לעבודה זרה) – כבר בטל האיסור (ראה בסמ"ג, ובספר פקודי ישרים על ספר המצוות לרמב"ם).
ואולם, היו שהציעו הסברים כוללניים יותר, שהטילו אור אחר על האיסור. עמד על כך כבר הריטב"א (בחידושיו למסכת יומא, לח) שהסביר "שאין האיסור ההוא אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם, אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נידחים בכל קצוי הארץ, כל חוצה לארץ אחד הוא, ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחוצה לארץ" (דן בכך באריכות הרב הרצוג (שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, ח"י, סי"ב). נוכל להרחיב ולומר כי מדובר באיסור אשר חל במצב שבו קיימת ישות מדינית לעם ישראל בארצו, ואו אז ההשתקעות במצרים אסורה, ואולם כאשר אין שלטון לעם ישראל בארצו – לא מתקיים האיסור.
נראה שהסבר זה הולם את עמדת הרמב"ם, שכן איסור זה הובא בספר משנה תורה בהלכות מלכים הנוגעות למצבים שבהם עם ישראל יושב בארצו (בסמוך למצות מינוי המלך ומלחמת המצווה) ולא במסגרת הלכות עבודה זרה הנוגעות לחיובי היחיד. ויתירה מזו, שבתוך הדיון בהלכות האיסור מזכיר הרמב"ם פעמיים סיטואציות שלטוניות, המצביעות על הנופך הייחודי הקיים לאיסור זה ("מותר לחזור לארץ מצרים לכבוש ארצות אחרות...וייראה לי שאם כבש מלך ישראל ארץ מצרים על פי בית דין שהיא מותרת"). (לכיוון דומה ראה במאמרו של הרב צבי א' נויגרשל, פורסם ב"שמעתין", גיליון מס' 137-138, תשנ"ט,http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shmaatin/egypt.htm)
שבת שלום,
גיל נדל
עדכוני מכס ורגולציה
