ספר בראשית מציב אתגר לא פשוט לכתיבת מדור זה, וזאת מהסיבה הפשוטה שכמעט ולא קיימים בו ציוויים מעשיים. למעשה רק שלוש מצוות מוצאות ביטוי ברור בספר בראשית: פריה ורביה (פרשת נח - "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה"), מילה (פרשת לך לך - "המול לכם כל זכר"), וגיד הנשה (פרשת וישלח - על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה). וכאילו שבכך לא די, הרי שגם ביחס לשלוש מצוות אלו נחלקו הדעות כבר במשנה (חולין ז, ו), שם אמר ר' יהודה – והלא על בני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדין בהמה טמאה מותרת להם. אמרו לו (חכמים) – מסיני נאסר, אלא שנכתב במקומו". כלומר, לשיטת ר' יהודה מקור החיוב במצוות הנזכרות בספר בראשית הוא בציווי ה' לאבות או במעשיהם, ואילו לשיטת חכמים מקור החיוב הוא במתן תורה בהר סיני.
ואולם, ניתן למצוא בספר בראשית רמזים והדים למצוות רבות אחרות, אף כי לא בלשון ציווי, ונספר על העיקריים שבהם.
כך, לאברהם אבינו נקשרו מצוות ביקור חולים והכנסת אורחים, המסתנפות למצות "ואהבת לרעך כמוך" או למצות ההליכה בדרכי ה' ("והלכת בדרכיו"). אברהם גם השביע את עבדו "בה' אלהי השמים ואלהי הארץ, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו", דבר המרמז על הציווי "להישבע בשמו יתעלה בזמן שנצטרך לכך לקיים דבר מסוים או לשלול מעצמנו, לפי שיש בכך רוממות לו יתעלה והדר וגידול" (ספר המצוות, עשה ז). וקניית שדה עפרון החיתי, לימדה על כך שמקרקעין נקנים בכסף, וכל דיני מקח וממכר מאורגנים אצל הרמב"ם במצות עשה אחת (רמ"ה) – דין מקח וממכר.
ליצחקנקשרה מצות הפרשת מעשרות, כדברי המדרש על הפסוק "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים" – "מפני מה מדדו אותה – מפני המעשרות".
באשר ליעקב– אליו נקשרה מצות לא תעשה של איסור הפועל להתבטל בעבודתו אצל בעל הבית (איסור "וחרמש לא תניף על קמת רעך"), וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות שכירות: "כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן... אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן... וכן חייב לעבוד בכל כוחו, הרי יעקב הצדיק אומר 'כי בכל כוחי עבדתי את אביכן'". נזכיר גם התנהלותו של יעקב בצאתו לחרן "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש", שעצר באופן פתאומי בשל ירידת החושך, דבר המלמד על חובת ההתרחקות מהסכנה, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, במצות עשיית מעקה הנזכרת בספר דברים (אגב, חובת ההתרחקות עצמה אינה נמנות כמצווה בשל היותה מטרות-על של התורה).
לא נשכח גם את תמר שאליה נקשר איסור הלבנת פנים הנמנה כאחד מתרי"ג מצוות. "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים. מנלן? מתמר".
יש מקרים שבהם נראה, לכאורה או בפועל ממש, שהאבות עברו על איסורים. כך, למשל, יעקב נשא שתי אחיות, וזאת על אף האיסור שבספר ויקרא (יח, יח): "ואשה אל אחותה לא תקח, לצרור, לגלות ערותה עליה בחייה", אשר נמנה כמצות לא תעשה (שס"ה), וניתנו על כך מספר הסברים. או יוסף, שהביא את דיבתם הרעה של אחיו אל אביו, וכפי שהסביר זאת רש"י בעקבות המדרש: "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותם עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתם לקה". ואיסור לשון הרע מהווה חלק ממצות לא תעשה רחבה יותר (ש"א) – "שלא להלוך רכיל".
פרשתנו מספקת את הדוגמא הקיצונית ביותר לאפשרות או אי האפשרות של מציאת מקורן של מצוות במעשי האבות. בפרשתנו מסופר על האבל הכבד ששרר עם מותו של יעקב: "ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים". נחלקו הראשונים בענין תוקפה והיקפה של מצות האבלות. הרמב"ם סובר שקיימת מצות עשה מן התורה להתאבל על הקרובים, אלא שהאבלות מן התורה הינה ביום הראשון בלבד שהוא יום המיתה והיום הקבורה, ואילו שאר הימים הם מדרבנן. לעומתו, יש הסוברים שכל שבעת הימים הינם מדאורייתא, ויש הסוברים שכל שבעת הימים הם מדרבנן, ושאין אבלות מן התורה כלל.
ברור שהשיטות הסוברות שכל שבעת ימי האבילות מן התורה יוכלו להסתמך על פרשתנו כמקור לדין זה, ויסברו שלמדים ממעשי האבות גם קודם מתן תורה. לשיטתם, מהתנהגותו של יוסף לומדים לא רק את תוקף החיוב של המצוה (מן התורה ולא מדרבנן), אלא גם את פרטי המצוה (שבעה ימים).
הרמב"ם, לעומת השיטות הקודמות, הסובר שאבילות מן התורה יום אחד בלבד, נסמך על דברי הגמרא במסכת זבחים ק, א שממנה עולה דין זה. מענין קבורתו של יעקב, לעומת זאת, לא ילמד הרמב"ם דבר: לא את העובדה שמדובר בחיוב מן התורה (הוא לומר זאת מאיסור הכוהנים להיטמא למת פרק לקרובים, הכולל לדעתו גם את חובת האבילות), וגם לא את משך תקופת האבילות – אפילו לא את אבילות שאר הימים פרט ליום הראשון שהיא מדרבנן. ענין זה מעוגן, לשיטת הרמב"ם, בתקנת משה רבינו - "ומשה רבינו תיקן להם לישראל שבעה ימי אבילות ושבעה ימי משתה" (אבל א, א).
שבת שלום,
גיל נדל
עדכוני מכס ורגולציה
