עו"ד גיל נדל
בדברי החקיקה הנוגעים ליבוא ויצוא ניתן למצוא הוראות רבות הפוגעות בקניינו של היבוא והיצואן. נוכל להביא, לדוגמא, את הוראות התפיסה והחילוט המופיעות בפקודת המכס ובפקודת היבוא והיצוא, הקובעות כי בנסיבות מסויימות רשאית המדינה לחלט טובין שהם קניינו של היבואן.
אין ספק שקיימת בעייתיות הכרוכה בהפעלת סמכות התפיסה והחילוט ע"י המדינה. ראשית, עם חקיקתם של חוקי היסוד, זכות הקנין של היבואן/היצואן קיבלה מעמד חוקתי על-חוקי. משמעות הדברים היא כי פגיעה בקניינו של היבואן לא תיעשה בנקל. שנית, פקודות המכס, כמו גם פקודת היבוא והיצוא, הינם דברי חקיקה מנדטוריים, שנחקקו במקורם לא על ידי פרלמנט של מדינה דמוקרטית, אלא על ידי הנציב העליון לנתיניו בפלשתינה ארץ-ישראל, וכפועל יוצא מכך, מעניקים לרשויות סמכויות מרחיקות לכת. בעקבות חוקי היסוד, יש לפרש את סמכויות התפיסה והחילוט הקבועות בפקודת המכס ובפקודת היבוא והיצוא באופן צר ומצמצם.
לאחרונה ניתנה על ידי בית משפט השלום בתל אביב החלטה מעניינת אשר הביאה לידי ביטוי את חשיבותם הגוברת של חוקי היסוד וזכויות האדם.
בענייננו מדובר בחברה שהיא הבעלים של רכב מסוג פורד פוקוס. באחד מן הימים הרכב נתפס כשהוא נהוג על ידי אדם מסוים (נקרא לו, לענייננו, מר ישראלי), תוך שהובלו באמצעות הרכב טובין מוברחים, הכוללים מכשירים סלולריים ואביזרים נלווים. רשות המכס חילטה את הרכב על סמך סעיף 203(ג) לפקודת המכס הקובע כי
כלי הובלה שאינו כלי שיט ושימש בהברחה, או שימש ביודעין להוביל שלא כדין טובין מוברחים או מחולטים, יחולט למדינה." המדינה הגישה כתב אישום כנגד מספר נאשמים, בין היתר כנגד אחיו של בעלי החברה שהרכב רשום על שמה.
החברה טענה כי יש להשיב לה את הרכב, שכן העבירה שנעשתה באמצעות הרכב לא נעשתה על ידי החברה ולא בידיעתה ולא בידיעתו של בעליה ומנהלה. רשות המכס התנגדה לכך, וטענה שתי טענות חלופיות. האחת – שבעלי החברה ידוע ידע על ביצוע העבירה; והשניה - שסעיף 203 (ג) הנ"ל אינו מחייב את ידיעת בעלי הרכב על העבירה שנעשתה. בינתיים, הורשעו הנאשמים הנ"ל בעבירה של הברחה, ובעקבות כך טענה רשות המכס כי אין לבית המשפט שיקול דעת כלשהו בהשבת הרכב לידי החברה, שכן על פי סעיף 230 לפקודת המכס (
מקום שעשיית העבירה גוררת אחריה חילוט אניה, כלי הובלה או טובין, ההרשעה על עבירה זו או פסק הדין או ההחלטה של בית המשפט לגבות כל חלק של קנס הכרוך בעשיית אותה עבירה, יפעלוכהחרמת האניה, כלי ההובלה או הטובין שבהם נעברה העבירה), כל אימת שנעשה חילוט של כלי הובלה או טובין בשל עבירה לפי הפקודה, שנעשתה בהם או באמצעותם, הרשעה על אותה עבירה גוררת בהכרח החרמת אותו כלי הובלה או אותם טובין.
השאלה המרכזית שנידונה בהחלטת בית המשפט היא האם החרמת הרכב על פי סעיף 230 לפקודה כפופה לכך שיוכח שבעלי הרכב ידע על העבירה שנעשתה? בנקודה זאת נכנס בית המשפט לניתוח של תקדימי עבר. והנה, מניתוח זה התברר כי קיים פסק דין משנות השישים של המאה הקודמת הקובע כי אין חובה, לצורך חילוט הרכב, להוכיח שבעליו של הרכב ידע על ביצוע העברה שנעברה בו. ואולם בפסקי דין מאוחרים יותר הועלו ספיקות לגבי תקפותה של הלכת העבר, לאור חוקי היסוד. בית המשפט נאחז בפסקי דין מאוחרים אלו וקבע בענין זה כי "בעוד שבעבר הוקנתה עדיפות עליונה לאינטרס של המדינה באכיפה אפקטיבית של החקיקה הפיסקאלית, הרי שכיום יש להתחשב גם בזכות היסוד של אדם לבל יפגעו בקנינו.... מגמה זו מחייבת מתן פרשנות מצרה לחיקוקים הישנים.... רגש הצדק אינו מאפשר להחרים נכס מאדם שאינו קשור לעבירה שנעשה, גם אם זו נעשתה באמצעות הנכס שלו".
ת.א. 69169-07 א' עדן פון תקשורת נגד מע"מ ת"א 1, החלטה מיום 7.2.10.
עדכוני מכס ורגולציה
