עו"ד גיל נדל
רשות המכס היא רשות ממשלתית שמחזיקה בסמכויות רבות. אחת מן הסמכויות אשר מידת פגיעתה ביבואנים היא החזקה ביותר, היא סמכות תפיסת טובין שיובאו תוך איסור, ללא הצגת אישורים.
במצב כזה, מוסרת רשות המכס ליבואן אישור בדבר תפיסה (אב"ת), והיבואן מצדו נדרש להודיע בכתב, במועדים הקבועים בפקודת המכס, כי הוא תובע את השבת התפוס, אחרת- רואים בכך ויתור שלו על הטובין.
מועדים רבים הקבועים בחקיקה הם פרודצורליים, כך שבנסיבות מסוימות, גם אם גורם מסוים לא עמד במועד הקבוע בחוק, רשאי בית המשפט "לסלוח" ולהאריך את המועד בדיעבד.
אחד המועדים שכל יבואן חייב להכיר נמצא בסעיף 190 לפקודת המכס: הסעיף קובע כי כאשר המכס תופס טובין, על היבואן להגיש תביעה בכתב להשבת התפוס לרשות המכס, לכל המאוחר תוך חודש מיום התפיסה.
אם היבואן מגיש תביעה להשבת התפוס במועד, נדרשת רשות המכס, על פי סעיף 192 לפקודה, להודיע בתוך 3 חודשים האם בכוונתה להחרים את הטובין. אם רשות המכס אינה מודיעה דבר בתוך 3 חודשים, עליה להשיב את הטובין שנתפסו ליבואן, ובאם היא מודיעה שבכוונתה להחרים את הטובין, על היבואן לפנות לבית המשפט לכל המאוחר בתוך חודשיים מיום ההודעה.
לאחרונה, נחרץ גורל תביעתו של יבואן נגד המכס להשבת התפוס, כאשר נימוק מרכזי לדחיית התביעה היה כי היבואן איחר בפנייתו בכתב למכס ולא הודיע בזמן על כך שהוא תובע את השבת התפוס.
במקרה זה, חברת חי עמרה ייבאה לישראל טובין מסוגים רבים, וביניהם אקדחי לייזר המותרים ביבוא. במכולה התגלו גם טובין נוספים מסוג רובים עם כדורי פלסטיק, האסורים ביבוא ללא הצגת אישורים ממשרדי הממשלה הרלוונטיים.
היבואן לא החזיק באישורים הנדרשים, ולפיכך מדובר היה ביבוא תוך הפרת איסור, שהקנה למכס את הסמכות לתפוס את המשלוח. המכס טען כי היבואן לא הצהיר בדבר תכולתה האמיתית של המכולה אלא הסתפק בהצהרה כי היא מכילה אקדחי לייזר וצעצועים שונים.
היבואן טען כי הטובין שיובאו תוך הפרת איסור, מקורם בטעות של הספק הזר ויובאו ללא ידיעתו. היבואן ביקש מהמכס לאפשר לו להשיב לחו"ל את הטובין האסורים.
רשות המכס טענה כי היבואן לא הגיש במועד תביעה להשבת התפוס ולפיכך יש לראות בו כמי שויתור על זכות התביעה. היבואן טען מנגד כי לא קיבל במועד את האישור בדבר תפיסה ולכן התביעה הוגשה במועד.
בית המשפט בחן את הראיות והשתכנע כי למרות שהאישור בדבר התפיסה נמסר ליבואן, הלה לא הזדרז להגיש תביעה למכס ולמעשה לא עמד במועדים הקבועים בחוק. למרות שלא היה מדובר באיחור רב (חודש וחצי במקום חודש), קבע בית המשפט כי מדובר בפגם מהותי.
בנקודה זו, העיר בית המשפט כך:
"אין מחלוקת, כי חלף פרק זמן של חודש וחצי מאז שנתפסה המכולה, ועד אשר נשלחה התביעה. אין מדובר בתקנה פרוצדורלית גרידא, ולכן אין משמעות לימים העוברים, כטענת התובעת. אכן נראה לכאורה, כי שבועיים ימים הם זמן קצר, אך כשמדובר במסגרת זמן של 30 יום, מחצית מתקופה זו אינה זמן קצר כלל ועיקר, אך חשוב מכך הוא, כי מדובר במועד הקבוע בחוק, ואת החוק יש לכבד ולנהוג על פיו, ככתבו וכלשונו. הא ראיה, כי כאשר סבר המחוקק, כי מתקיימים תנאים אחרים, הדורשים מועדים אחרים, קבע אותם בסעיף 192 לפקודה".
בנוסף, התרשם בית המשפט כי עדות מנהל היבואן הייתה בלתי-עקבית (פעם טען כי ראה את האקדחים האסורים ופעם טען ההיפך) ואף כללה התחמקות ממתן תשובות, וגם ממצאים אלה, בצירוף העובדה כי מדובר באקדחים מסוכנים, הביאו את בית המשפט להטיל ספק בתום הלב של היבואן.
לכן, בסופו של דבר, דחה בית המשפט את התביעה להשבת התפוס או ליצוא הטובין לחו"ל, וחייב את היבואן בתשלום הוצאות משפט על סך 7,500 ש"ח לטובת אוצר המדינה.
[ת.א. (שלום חיפה) 14744-05-09 חי עמרה בע"מ נ' מדינת ישראל, השופטת חנה לפין הראל, פסק-דין מיום 3.2.13. ב"כ הצדדים- ליבואן - עו"ד שמעון צח. למדינה- פרקליטות מחוז חיפה].
עדכוני מכס ורגולציה
