בדברינו בשבת שעברה עמדנו על כך שקיימים שלושה שלבים במערך הציוויים שניתן לאדם: הראשון – עולם נטול ציוויים פורמאליים (עידן טרום המבול); השני - הציוויים שניתנו לבני נוח לאחר המבול, לרבות הציוויים שניתנו לאבות (עידן טרום מתן תורה); השלישי – התורה שניתנה לעם ישראל. אבחנה זו תספק לנו הבנה מחודשת של אחד מהאירועים הנזכרים בפרשתנו.
בתום המבול, ובעקבות ציווי ה' לנח "צא מן התיבה", יוצאים נח, משפחתו וכלל החיות מן התיבה. מעשהו הוולונטרי הראשון של נח הינו הקרבת קרבן "ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, ויעל עולות במזבח". ועל כך יש לתמוה: מדוע החליט נח, באופן רצוני ומודע, להרוג חלק מהחיות שניצלו על ידו מהמבול, ולהקריבן לה'? מהיכן זה הגיע?
נח זכה לדיבור ישיר ה' ולהנחיות ברורות ממנו – כך היה ערב המבול, עת ה' מורה לנח לבנות את התיבה ולאכלסה, וכך היה בסוף המבול עם ציווי ה' לנח לצאת מהתיבה ולהוציא את בעלי החיים. אלא שמשם ואילך השתנה המצב. קול ה' אינו מגיע לנח, ונח נמצא בבלבול גמור: הוא רוצה להודות לה' על ההצלה, אך אין הוא שומע את קול ה'. הוא מגיע לעולם חדש, אך ללא כל הדרכה. ושמא עזב ה' את הארץ? ואולי בעקבות המבול יחסי ה' והאדם השתנו לבלי הכר? מבולבל וחרד מחליט נח לפנות אל המוכר, לפעול בדרך שהוכיחה את עצמה בעבר: הקרבת קרבן מן החי, כדרך שעשה הבל, ונענה ("וישע ה' אל הבל ואל מנחתו"). וכך מחליט נח לחדש את הקשר עם ה', מלמטה למעלה, באמצעות הקרבת עולות.
האם הדבר היה רצוי? ספק רב. לכאורה "וירח ה' את ריח הניחוח", דבר המצביע על קבלת הקרבן, אלא שאין הדבר מחייב, שהרי התורה אינה מספרת למי היה זה ניחוח – לה' או לאדם. בהמשך, הדברים מתבהרים הרבה יותר: "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו". מה הביא לכך שדברי ה' נאמרו דווקא בשלב הזה? בחינת מעשיו של נח לאחר המבול תגלה שהיו אלו שנים: האחד- היציאה מהתיבה, והשני - והקרבת עולות. והואיל והיציאה מהתיבה היתה על פי ציווי ה', ולא יתכן שהיא היתה הגורם לדברי ה' "יצר לב האדם רע מנעוריו", הרי שנותרת לה הקרבת העולות כאותו מעשה שהיווה רקע לדברי ה' הנ"ל. ההקרבה הוולונטרית של העולה, שהלכה אחרי המוכר מהעבר, מהתקופה של לפני המבול, והתעלמה לחלוטין מהרקע למבול - השחתת כל בשר את דרכו על הארץ, ולא הפיקה את לקחי המבול – החובה לשמור ולשמר את העולם החדש, סיפקה אינדיקציה לכך שהאינסטינקט הבסיסי של האדם אינו חיובי (מבוסס, בין היתר, על דברי ליאון קאס בספרו "ראשית חכמה").
ומה הפתרון? רגולציה, דהיינו – הסדרת התנהלותו של האדם בעולם.הואיל והדחף הראשוני של האדם אינו חיובי, נדרש האדם להכוונה ולהדרכה מסודרים. לאחר המבול, וליתר דיוק – לאחר הקרבת העולות, בעקבות המבול, חדל האדם מלהיות "מבורך" והפך להיות "מצווה", והוא נדרש לליווי צמוד של הוראות מנחות. וכך, בפסוקים הבאים מיד, אנו קוראים את הציוויים המרסנים: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.... שופך דם האדם באדם דמו ישפך". בתחילה דובר בהסדרה של העניינים הבסיסיים (שבע מצוות בני נח). בהמשך, עם מתן תורה לעם ישראל, מקבלות המצוות מקום חשוב ביותר בעולם הדתי, ובין היתר מסדירות המצוות את עולם הקרבנות עצמו. הקרבת הקרבן הראשונית, שנעשתה באופן וולונטרי ואולי אף אינסטינקטיבי, הוכפפה לחוק ולסדר.
שבת שלום, גיל נדל
עדכוני מכס ורגולציה
