עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
לאחרונה, ניתן פסק-דין בערעור בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, במחלוקת בין יצואן כלי מיטה לבין חברת הספנות MSC, בעניין בקשת היצואן מ-MSC לשנות שם נשגר בשטר המטען.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת ספורט ר.מ.מ., העוסקת ביצוא מצעי וכלי מיטה, ביקשה לייצא את הסחורה בהובלה ימית ללקוח שלה במוסקבה. לצורך כך, התקשרה בעסקה עם חברת הספנות MSC, שהתחייבה לספק את הסחורה ללקוח לפני חג המולד.
הסחורה התעכבה ביציאה מישראל בשל עיצומים ברשות הנמלים בארץ, והגיעה באיחור למוסקבה, כך שהקונה לא יכול היה לשווק את הסחורה לפני חג המולד, ולכן הודיע ליצואן הישראלי ר.מ.מ. כי הוא אינו מעוניין בה.
היצואן ניסה למכור את הסחורה לקונה חלופי, אך נתקל בקשיים מצד חברת הספנות MSC לשנות את שם הנשגר בשטר המטען. חברת הספנות MSC טענה כי היצואן לא הציג שלושה שטרי מטען מקוריים היות ושטר מטען אחד אבד, ודרשה מן היצואן להפקיד בידיה ערבות בנקאית בגובה 200% משווי הסחורה בצירוף מכתב כי הלקוח ברוסיה אינו מעוניין בה.
היצואן טען כי מדובר בדרישות מופרזות שאינו יכול לעמוד בהן, ותבע את חברת הספנות MSC בגין נזקיו.
בית משפט השלום בהרצלייה קיבל באפריל 2010 את התביעה בחלקה וחייב את MSC לשלם ליצואן סך של כ-90,000 ש"ח, וקבע כי דרישת MSC לערבות בשווי 200% הייתה מופרזת והיה ניתן להסתפק בערבויות נמוכות יותר. בית משפט השלום דחה את כל ראשי הנזק שתבעה ר.מ.מ. למעט ראש הנזק בגין הובלה ימית לרוסיה ובחזרה והוצאות אחסנה. בפסק-הדין בשלום נקבע שאמנם MSC אינה אחראית לאיחור ביציאת הסחורה לדרכה, אך היא התרשלה, שעה שלא יידעה את היצואן בדבר האיחור.
פסק-הדין בערעור שהגישה חברת MSC ניתן לאחרונה.
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בערעור:
בית המשפט ציין כי חוזה ההובלה הימית שנכרת בין היצואן ל-MSC כלל הובלה ימית לרוסיה ללקוח מסוים. לאור זאת, נפסק כי כאשר היצואן ביקש מ-MSC לשנות את שם הנשגר בשטר המטען, לא הייתה חובה ל-MSC להיענות לכך וכל הסכמה שלה הייתה מחווה של רצון טוב לפנים משורת הדין.
בית המשפט ציין כי מאחר ושטר מטען מקורי אחד אבד ולא נמצא, שינוי שם הנשגר בשטרי המטען שנותרו חושף את MSC לסיכון כי שטר המטען המקורי שאבד יימצא, והלקוח שרשום בו כנשגר יתבע את MSC בעניין. לכן, נפסק כי הייתה הצדקה ל-MSC לדרוש ערבויות.
בית המשפט ציין כי במקרים כאלו אין נוהג מהי הערבות הנדרשת, וכל מקרה צריך להיבחן לגופו, ובמקרה זה, קבע בית המשפט כי דרישת MSC לערבות בנקאית בשווי 200% משווי המטען הייתה סבירה, אף שיתכן והיה ניתן להסתפק בערבות בשיעור נמוך יותר.
בסופו של דבר, קיבל בית המשפט את ערעור MSC וביטל את חיובה לשלם ליצואן פיצוי, וחייב את היצואן בתשלום הוצאות הערעור בסך של 25,000 ש"ח.
(ע"א (מחוזי תל-אביב) 47605-05-10 Mediterranean Shipping Company S.A ואח' נ' ספורט ר.מ.מ. (1999) בע"מ, פסק-דין מיום 28.2.11, השופטים שנלר, ורדי ולבהר-שרון. ב"כ הצדדים: לחברת הספנות- עו"ד מרויץ. ליצואן- עו"ד וולגמוט ממשרד גיל נדל).
הערות ומסקנות:
במקרה זה היה מדובר בשטר מטען שאינו סחיר, כלומר- רק הלקוח הספציפי ברוסיה, שצוין כנשגר היה יכול לטעון לבעלות בסחורה, אם היה נמצא שטר המטען המקורי שאבד.
אף גורם אחר אשר היה מאתר את שטר המטען האבוד, לא היה יכול לטעון לבעלות בסחורה.
לאור זאת, הסיכון שהוטל על MSC לתביעות משפטיות היה קטן ביותר, גם בגלל העובדה כי הלקוח ברוסיה אשר צוין כנשגר בשטר המטען, חתם על כתב ויתור כי אין לו דרישות כלפי הסחורה.
לטעמנו, בית המשפט המחוזי לא ייחס חשיבות מספקת לנקודה זו, אשר עשויה הייתה להביא לתוצאה שונה.
כמו כן, אם נפסק ש-MSC אינה חייבת לשנות את שם הנשגר, לא ברור איזו סכנה הייתה צפויה לה אם גורם כלשהו היה מוצא את שטר המטען שאבד, הרי MSC לא הייתה מסכימה לשנות את שם הנשגר באותו שטר המטען בכל מקרה.
משרדו של הח"מ ייצג את היצואן ובימים אלה נשקלת האפשרות של הגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין.