בפירושו לפסוק בשיר השירים: "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּינִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ" _ד, ט) מביא רש"י את הפירוש הבא: "באחד ענק באחד מאבותיך - הוא אחד היה מיוחד וזה אברהם הנקרא ענק האדם הגדול בענקים". בדברים הבאים ננסה לעמוד על דמותו של אברהם כמאמין הגדול כפי שהיא משתקפת בנסיונו הגדול – הפריון.
זכות הראשונים במסע לארץ כנען אינה של אברהם אלא של תרח אביו. היה זה כבר תרח, שתכנן את המסע הגדול מאור כשדים לכיוון ארץ כנען ("ויקח תרח את אברם בנו... ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען"), ונעצר בחרן. מדובר במהלך כולל של 3500 ק"מ, ולאחר מסע של 1200 ק"מ עצרו בחרן (ראו אצל ליאורה רביד, "התנ"ך היה באמת").
התורה אינה שופכת אור על הרקע למסעו של תרח לארץ כנען, ואולם ניתן שבעיות משפחתיות היוו גורם משמעותי לקבלת ההחלטה. כבר אצל תרח עצמו התגלתה בעיית פוריות, שהרי ילדיו נולדו לו בגיל שבעים (בשונה מהדורות הקודמים לתרח, שבהם האבות היו בשנות השלושים לחייהם עת נולדו להם הילדים). בעיית פוריות זו התגלתה גם אצל אברהם ושרה עוד באור כשדים ("ותהי שרי עקרה אין לה ולד" (יא, ל)) והיא גם לא נפתרה בהיותם בחרן (בנו בכורו של אברהם, ישמעאל, נולד לו רק בארץ כנען, בהיותו בן שמונים ושש - טז, טז). נוסף על כך בנו השלישי של תרח – הרן – מת בחיי אביו באור כשדים (יא, כח). שלל נסיבות אלו היוו, כך נראה, גורם משמעותי ליציאת תרח ומשפחתו מאור כשדים לארץ כנען.
לאחר מסע של 1200 ק"מ הגיעה המשפחה לחרן - עיר מרכזית בדרך לארץ כנען - והשתקעה שם. גם בענין זה התורה אינה מספקת פרטים רבים ואינה מפרטת מדוע תרח לא השלים את מסעו המקורי לארץ כנען ועמד בחרן. ואולם, אנו יודעים בוודאות שבסופו של דבר התהליך עלה יפה, ומשפחת תרח הצליחה שם והעמידה צאצאים רבים: "שמונה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם" (כב, כ), ועוד ארבעה בנים לפילגש ראומה. וכמובן, שבהמשך הדברים מחפשת משפחתו של אברהם את כלותיה – אצל המשפחה שבחרן. ניתן להניח שבהגיעו לחרן, באמצעו של מסע מייגע, בחן תרח את המקום, ולאחר שהבין שהמקום מתאים להתחלה חדשה, החליט לעצור ולנסות את מזלו שם, דבר שהתברר בדיעבד כהחלטה נכונה ביותר.
בעיצומו של התהליך הזה, במקום מבטיח, שישים שנה לפני מות אביו, נעקר אברהם בהוראת ה' למסע נוסף, ארוך יותר, של 2300 ק"מ, שאחריתו מי ישורנו. במקום להכות שורשים בחרן, להביא צאצאים לעולם ולהעמיק את אחיזת משפחתו שם, עוזב אברהם את הכל, בצו ה', ויוצא למסע חדש. זה היה נסיונו של אברהם בציווי "לך-לך".
ואולם חרף הבטחתו של ה' לאברהם "ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה" (יב, ב), אברהם חווה מפח נפש של ממש בכל הנוגע להמשכיות משפחתו.
ראשית, חל קרע עצום בינו לבין בן אחיו – לוט, אותו אחיין שעשה איתו את מהלך 2300 הק"מ מחרן, ושאף ירד עמו למצרים בשל הרעב ועל עמו ממנה. וכאשר ה' מבטיח לו "שכרך הרבה מאד", מוחק אברהם את לוט ומציין אברהם שהוא ערירי ובן ביתו אליעזר יורש אותו (טו, א-ג).
שנית, לאברהם נדרשה המתנה של עשר שנים לפחות עד שנולד לו בנו בכורו ישמעאל: "ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה, מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען, ותיתן אותה לאברם אישה לו לאשה, ויבוא אל הגר ותהר" (טז, ג-ד). אלא שלמורת רוחו, נאלץ אברהם, לאחר שחלפו למעלה מארבע עשרה שנה מהולדת בכורו ישמעאל, לגרש את בכורו: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק... ויאמר א-לוהים אל אברהם אל יירע בעיניך על הנער ועל אמתך – כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק ייקרא לך זרע" (כא, ט-יב).
שלישית, את בנו השני של אברהם, יחידו - לאחר גרוש ישמעאל, נצטווה אברהם להעלות לעולה: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (כב, ב). בסופו של דבר, ובהתערבות מלאך ה', לא מעלה אברהם לעולה את בנו, אלא איל שנמצא נאחז בסבך, ואברהם שב ומתברך על ידי מלאך ה': "יען אשר עשית את הדבר הזה, ולא חשכת את בנך את יחידך, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמיים וכחול אשר על-שפת הים, ויירש זרעך את שער אויביו, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי" (כב, טז-יח). אלא שעל פי המתואר בתורה, לא זוכה אברהם לחזות בהתגשמות ההבטחה אצל בנו. אברהם חוזר לבאר שבע, וחווה ניתוק בינו לבין בנו יצחק, שכן אין אנו מוצאים בתורה שום מפגש נוסף בין אברהם לבין יצחק בנו, גם לא בענין טריוויאלי כמו ענייני שידוכי יצחק, למעט מפגש אחד, מקאברי לגמרי – יצחק קובר את אברהם במערת המכפלה (כה, ט).
עם חזרתו מאירוע העקידה ניחתת על אברהם מכה ריגשית לא פשוטה שרק מעצימה את היקף הנסיון שאברהם הועמד בו: "ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמור: הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך... שמונה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם. ופילגשו ושמה ראומה - ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה" (כב, כ-כד). אנחנו רגילים לקרוא את הדברים בראי המדרש ורש"י, לפיהם נזכר תיאור צאצאי נחור בשל איזכורו של בתואל, ואולם נראה שהמטרה היא אחרת, וצינית ביותר: אברהם מתבשר "לפתע" על חדשות טובות המגיעות אליו מחרן: לנחור נולדו שמונה ילדים מאשתו, ועוד ארבעה מהפילגש. אברהם, ניתן להניח, שואל את עצמו בתסכול רב – האם היה נכון לעזוב את חרן ולהמשיך לארץ כנען? מה יצא לי מזה? מבן אחי נפרדתי, את בני הראשון גרשתי, את בני השני כמעט העליתי לעולה וכעת נפרדתי ממנו. האם כל מה שעשיתי היה נכון? הנה, נחור אחי נשאר בחרן וכבר יש לו 12 ילדים, ואני – מה איתי?
אברהם בוחר ללכת בדרך אחרת: הוא מפרש את החדשות שהגיעו מחרן כמיועדות במיוחד אליו ואל בנו: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל-אשר-לו... לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אישה לבני ליצחק" (כד, ב-ד). ולא רק זאת. במסגרת דבריו אל עבדו, אנו רואים שאברהם, למרות המצב הקשה שבו הוא נמצא, ממשיך להאמין בהבטחת ה', באותו עוצמה ובאותו תוקף, כאילו הוא עומד כמאה שנה לפני כן ביציאה מחרן: "הישמר לך פן תשיב את בני שמה. ה' א-לוהי השמיים, אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי, ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמור, לזרעך אתן את הארץ הזאת - הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה לבני משם" (כד, ו-ז).
עדכוני מכס ורגולציה
