גיל נדל משרד עורכי דין

 

ויחי- מה היה קורה אילולא תבונתו של יעקב? על פתרונו הטראגי של חלום הכוכבים (תשע"ב)

עוד בנושא
בראשית - "ויברך א-להים את יום השבת – ברכו במן" (תשע"ט)
תולדות - עשרים שנים של עקרות (תשע"ח)
וירא - לא להיכנע לפרשנות הצינית (תשע"ח)
נח – המבורך, המתנדב והמצווה ועושה (תשע"ח)
עוד בנושא
וישלח – הפוך על הפוך (תשע"ו)
חיי שרה - המשפחה מתפרקת - חיי שרה (תשע"ו)
ויצא - מה ניתן לחדש בצילם של שני ענקים (תשע"ה)
וירא - הצדיקה מסדום (תשע"ה)
ויחי - המהלך להצלת משפחתו של יוסף (תשע"ג)
ויגש - סגירת המעגל של נכדי יהודה (תשעג)
מקץ - יוזמה ויצירת אינטרסים משותפים (תשע"ג)
וישב - חלום הכוכבים ופוסט-מודרניזם (תשע"ג)
וישלח - תחבולה מחוכמת בסוכות (תשע"ג)
ויצא - ויצא יעקב לדרך חדשה (תשע"ג)
תולדות - "ההעדפה הכואבת" (תשע"ג)
חיי שרה- לקרוא את הסיפור מהיציע, לשחק אותו במגרש (תשע"ג)
וירא - המאמין הגדול (תשע"ג)
לך לך - על מחיר הבחירה - רגע לפני הכניסה לסיפורי האבות (תשע"ג)
נח - מה קיבלנו מסיפור שילוח העורב והיונה? (תשע"ג)
בראשית - יחסים (תשע"ג)
"ואת העם - העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו" -סקטוריאליזם, אימפריאליזם או פיזור
ויגש - ההחמצה הגדולה (תשע"ב)
מקץ - מציאת אינטרסים משותפים – שיעור בהמשכים (תשע"ב)
וישב - "התפוררות הנהגת דור ההמשך" (תשע"ב)
ויצא - הפרודיה על הברית שלא נכרתה (תשע"ב)
"על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה"
תולדות -"ויזרע יצחק... וימצא" (תשע"ב)
חיי שרה - המאמין הגדול (תשע"ב)
וירא - "אף על פי שלא מת יצחק, מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל על גבי המזבח"(תשע"ב)
לך לך - נדודים 2.0 – נסיונו של אברהם (תשע"ב)
נח - היציאה מהתיבה: המבוכה, והיוזמה שהצליחה (תשע"ב)
ויחי - מה באמת זעזע את יוסף בברכתו של יעקב לבני יוסף? (תשע"א)
ויגש - המונולוג שהתפצל – על נאומו של יהודה (תשע"א)
מקץ - "ואמר ראובן דבר סכלות שיעקב ימית בניו" – האומנם? (תשע"א)
וישב - "אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" – האם האחים מכרו את יוסף? (תשע"א)
וישלח - תוצריה של דיפלומטיה זהירה או עוצמה כלכלית – על סיפור עזיבתו של עשו את ארץ כנען (תשע"א)
ויצא - "מעט ורעים היו ימי שני חיי" - (תשע"א)
תודלות - ברכות יצחק - כרוניקה של טעויות (תשע"א)
חיי שרה - "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו"(תשע"א)
וירא - הרהורים בעקבות הציוויים בספר בראשית: האם עדין נותר מקום לציווי פרטני של ה' אל האדם (תשע"א)
נח - המצוות בפרשה: על קרבנות ורגולציה (תשע"א)
בראשית - המצוות בפרשה: על ההבדל שבין עונשו של קין לעונשו של רוצח (תשע"א)
ויחי - המצוות בפרשה: על המצוות שבספר בראשית (תש"ע)
ויגש -המצוות בפרשה: "אל תירא מרדה מצרימה" (תש"ע)
מקץ - ניסי חנוכה – מהפרדה היסטורית להפרדה הלכתית (תש"ע)
וישב - המצוות בפרשה: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים" (תש"ע)
וישלח - המצוות בפרשה: טומאת עבודה זרה (תש"ע)
ויצא - המצוות בפרשה: הרחקה מהסכנה ושמירת הגוף (התש"ע)
תולדות - המצוות בפרשה: "מפני מה מדדו אותה – מפני המעשרות" (התש"ע)
חיי שרה - המצוות בפרשה: מניעת נזקי שכנים (התש"ע)
וירא - המצוות בפרשה: ביקור חולים והכנסת אורחים – ביחד או לחוד? (התש"ע)
לך לך - המצוות בפרשה: ברית מילה ומצוות המילה (התש"ע)
נח - המצוות בפרשה: פריה ורביה (סיום) - (התש"ע)
בראשית - המצוות בפרשה: פריה ורביה ??? (התש"ע)
ויחי - המצוות בפרשה: כבוד הורים לאחר המוות ואיסור ניוול המת (התשס"ט)
ויגש - המצוות בפרשה: נקימה ומחילה (התשס"ט)
וישב - המצוות בפרשה: "יש עוון גדול מזה עד מאד... והוא לשון הרע" (התשס"ט)
וישלח - המצוות בפרשה: תיקון החברה (התשס"ט)
ויצא - המצוות בפרשה: "ואשה אל אחותה לא תיקח" - כיצד נשא יעקב שתי אחיות? (התשס"ט)
תולדות- המצוות בפרשה: "ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו" (התשס"ט)
חיי שרה - המצוות בפרשה: מקח וממכר של התורה וניהול חיי מסחר תקינים (התשס"ט)
וירא - המצוות בפרשה: "ארדה נא ואראה" – "שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה" (התשס"ט)
לך לך - המצוות בפרשה: "ובן שמונת ימים, יימול לכם כל זכר לדורותיכם" (התשס"ט)
נח - המצוות בפרשה: על שבע מצוות בני נח (התשס"ט)
בראשית - המצוות בפרשה: פריה ורביה – מבחן התוצאה (התשס"ט)
ויחי - המצוות בפרשה: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" – האם מצות אבלות מן התורה? (התשס"ח)
ויגש - המצוות בפרשה: כהנים ומקרקעין (התשס"ח)
מקץ - המצוות בפרשה: מה לחנוכה ולתרי"ג מצוות? (התשס"ח)
וישב - המצוות בפרשה: הודיה על נס פרטי (התשס"ח)
וישלח - המצוות בפרשה: גיד הנשה – מהיכן נאסר? (התשס"ח)
ויצא - המצוות בפרשה: חובת הפועל כלפי בעל הבית (התשס"ח)
תולדות - המצוות בפרשה: מעמד הבכור – פסיבי או אקטיבי? (התשס"ח)
חיי שרה - המצוות בפרשה: להישבע בשם ה' (התשס"ח)
וירא - המצוות בפרשה: בקור חולים - שתי גישות שונות (התשס"ח)
לך-לך - המצוות בפרשה: מצוות מילה אחת או מספר מצוות? (התשס"ח)
עוד בנושא

בפרשת השבוע הקודמת - ויגש  - קראנו על כך שחלומו של יוסף מתגשם: הוא המשנה למלך מצרים, הכל כפופים למרותו, וגם האחים משתחווים לו. ובכל זאת נראה שהנהגתו של יוסף הוחמצה: לא רק שאנו לא מוצאים המשכיות משמעותית בהיסטוריה של עם ישראל להנהגתו של יוסף, אלא שכבר בזמן אמת, לאחר שיעקב נמצא שבע עשרה שנים במצרים,  ברכת ההנהגה ניתנת דווקא ליהודה: "לא-יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו" ולא ליוסף. ועל כך שאלנו: מה קרה שם במצרים? האם החלומות דיברו שווא? מה החמיץ יוסף? ומה הבין יעקב בהכתירו את יהודה?

בעוצמתה של ההחמצה הגדולה אנו נפגשים בקוראנו על חששם של האחים לאחר מות אביהם – יעקב: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". בסופו של דבר, הענין מסתיים באופן חיובי ("ויאמר אליהם יוסף... אל תיראו... וינחם אותם וידבר על לבם") ובכל זאת, הסיטואציה עצמה קשה ביותר – כיצד זה קרה, שעדין, לאחר שבע שנה שכל בית יעקב נמצא במצרים – האחים חוששים לנקמתו של יוסף? האם לא ניתן היה להתפייס במשך שבע עשרה שנה? כיצד יוסף נתן לעניינים להתדרדר לשפל כל כך קשה? ומה הדבר אומר על מנהיגותו?

יוסף ראה את פסגת ההצלחה שלו בהגיעו לתפקיד של משנה למלך מצרים. זו גם היתה פרשנותו של יוסף לחלומו אודות השמש, הירח ואחד עשר הכוכבים: הללו לא סימלו אותו ואת משפחתו, כפי שדבר נראה בתחילת הדברים, אלא סימלו תקופת זמן של 13 שנים, מהרגע שבו הוא נמכר למצרים (כשהיה בן שבע עשרה שנה) לבין הרגע שבו עמד לפני מלך מצרים (בן שלושים שנה) (ראו במאמרם של  הלר ב"מגדים" לט). החלום לא ציין שיוסף יהיה מנהיג המשפחה, אלא דבר גדול בהרבה, שבעוד שלוש עשרה שנים – כך אמר החלום – יגיע יוסף לפיסגה שבה כל העולם יהיה כפופים לו. וכך היה. ןמאז עלייתו של יוסף לגדולה הפכו יוסף ומשפחתו למצריים יותר ויותר. יוסף נשא את אסנת בן פוטיפרע כהן און, והיא הולידה לו שני בנים במצרים, ששמותם מציינים את נקודת המפנה של יוסף: מנשה – "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי" - על ההשכחה של בית אביו ועל השארת ההסטוריה מאחור, ואפרים – "כי הפרני א-להים בארץ עניי" - על ההתחלה בארץ החדשה.

הגעת בית יעקב למצרים היתה כבר לאחר שיוסף הגיע לפיסגה, ויוסף ראה את עצמו לא כמנהיג המשפחה, אלא כמי שאחראי לכלכל אותם, בתוקף תפקידו כשליט מצרים. הדברים בוקעים באופן ברור מפיו של יוסף: "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו – כה אמר בנך יוסף שמני א-להים לאדון לכל מצרים, רדה אלי אל תעמוד, וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי, אתה ובניך ובני בניך...וכלכלתי אותך שם". וכך באמת היה. יוסף ומשפחתו יושבים בקרית המלוכה, ואילו משפחתו יושבת בארץ גושן. יוסף ממלא היטב את חלקו – הוא מכלכל את המשפחה היטב "לחם לפי הטף", אך אינו יושב בקרבם ואינו מתערה במשפחה, וזאת כאמור מהטעם הפשוט שיוסף ראה את ייעודו כמנהיג הכלכלי של ארץ מצרים ולא כמנהיג המשפחה.

יעקב הבחין יפה בתופעה זו – והיו לו שבע עשרה שנה כדי לחקור את הענין היטב-היטב – והבין שמתפתח כאן משהו לא טוב. על מימד מסוים של חוסר אמון בין יעקב ליוסף – בין אב לבן - אנו קוראים  כבר בתחילת פרשתנו, עת יעקב התעקש שיוסף יבטיח לו שהוא לא יקבור אותו במצרים, ואף לא הסתפק בהבטחה אלא דרש שבועה. תקדים של שבועה שכזו מצינו ביחסים שבין אברהם לעבדו זקן ביתו, בענין המסע לחרן למציאת אישה ליצחק, אבל לא ביחסי אב ובן,  גם לא בעת הורדת בנימין למצרים.

במיוחד הטרידה את יעקב עובדת חוסר ההתערות של יוסף במשפחה והיטמעותו במרחב המצרי, ויעיד על כך הניכור שצף על פני השטח לאחר מותו של יעקב, שעליו עמדנו בפתיחה. יעקב אבינו הבין שאם לא יעשה מעשה נחוש – הוא יאבד את משפחתו של יוסף לעדי עד. כאן נוקט יעקב במהלך מדהים, וחסר תקדים, שנועד להציל את משפחתו של יוסף. הוא לוקח את שני בניו של יוסף, מנשה ואפרים, ומחזיר אותם למשפחה במעמד של ראובן ושמעון ("ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים.. – לי הם. אפרים ומנשה – כראובן ושמעון יהיו לי").  באמצעות כך יעקב מדלג על יוסף, שעלה מעלה מעלה וכבר ניתק ממשפחתו, ומחזיר את שני הבנים במעמד עצמאי, ללא קשר ליוסף. ואולם, על מנת להבהיר כי מדובר כאן במעמד רגיל של הבנים החדשים ולא במתן מעמד בכורה לצאצאי יוסף (כמו זה שהיה מתוכנן בשעתו ליוסף, בנה בכורה של רחל – וכבר הבאנו בדברינו לפרשת וישב את דבריו של ר"ע ספורנו שעשיית כתונת הפסים נועדה להכריז על מנהיגותו של יוסף) גם אם בפועל הם מקבלים חלק מצרפי גדול יותר, מושווים אפרים ומנשה לראובן ושמעון – לאותו בכור שנדחה, ולאותו בן שני שסיבך את אביו בענין שכם באמצעות מהלך זה מציל יעקב את בני יוסף, ומחזיר אותם למשפחתו.

המושג בית יוסף ומשיח בן יוסף ישמשו בעתיד לבוא (ראו למשל עובדיה יח), ואולם כעת, בזמן תכנון המשכו של בית יעקב, מועבר השרביט ליהודה, ותפקידו המנהיגותי של יוסף מסתיים. אילולא תבונתו העצומה של יעקב, היה שבט יוסף נכחד מאליו.