בפרשת השבוע הקודמת - ויגש - קראנו על כך שחלומו של יוסף מתגשם: הוא המשנה למלך מצרים, הכל כפופים למרותו, וגם האחים משתחווים לו. ובכל זאת נראה שהנהגתו של יוסף הוחמצה: לא רק שאנו לא מוצאים המשכיות משמעותית בהיסטוריה של עם ישראל להנהגתו של יוסף, אלא שכבר בזמן אמת, לאחר שיעקב נמצא שבע עשרה שנים במצרים, ברכת ההנהגה ניתנת דווקא ליהודה: "לא-יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו" ולא ליוסף. ועל כך שאלנו: מה קרה שם במצרים? האם החלומות דיברו שווא? מה החמיץ יוסף? ומה הבין יעקב בהכתירו את יהודה?
בעוצמתה של ההחמצה הגדולה אנו נפגשים בקוראנו על חששם של האחים לאחר מות אביהם – יעקב: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". בסופו של דבר, הענין מסתיים באופן חיובי ("ויאמר אליהם יוסף... אל תיראו... וינחם אותם וידבר על לבם") ובכל זאת, הסיטואציה עצמה קשה ביותר – כיצד זה קרה, שעדין, לאחר שבע שנה שכל בית יעקב נמצא במצרים – האחים חוששים לנקמתו של יוסף? האם לא ניתן היה להתפייס במשך שבע עשרה שנה? כיצד יוסף נתן לעניינים להתדרדר לשפל כל כך קשה? ומה הדבר אומר על מנהיגותו?
יוסף ראה את פסגת ההצלחה שלו בהגיעו לתפקיד של משנה למלך מצרים. זו גם היתה פרשנותו של יוסף לחלומו אודות השמש, הירח ואחד עשר הכוכבים: הללו לא סימלו אותו ואת משפחתו, כפי שדבר נראה בתחילת הדברים, אלא סימלו תקופת זמן של 13 שנים, מהרגע שבו הוא נמכר למצרים (כשהיה בן שבע עשרה שנה) לבין הרגע שבו עמד לפני מלך מצרים (בן שלושים שנה) (ראו במאמרם של הלר ב"מגדים" לט). החלום לא ציין שיוסף יהיה מנהיג המשפחה, אלא דבר גדול בהרבה, שבעוד שלוש עשרה שנים – כך אמר החלום – יגיע יוסף לפיסגה שבה כל העולם יהיה כפופים לו. וכך היה. ןמאז עלייתו של יוסף לגדולה הפכו יוסף ומשפחתו למצריים יותר ויותר. יוסף נשא את אסנת בן פוטיפרע כהן און, והיא הולידה לו שני בנים במצרים, ששמותם מציינים את נקודת המפנה של יוסף: מנשה – "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי" - על ההשכחה של בית אביו ועל השארת ההסטוריה מאחור, ואפרים – "כי הפרני א-להים בארץ עניי" - על ההתחלה בארץ החדשה.
הגעת בית יעקב למצרים היתה כבר לאחר שיוסף הגיע לפיסגה, ויוסף ראה את עצמו לא כמנהיג המשפחה, אלא כמי שאחראי לכלכל אותם, בתוקף תפקידו כשליט מצרים. הדברים בוקעים באופן ברור מפיו של יוסף: "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו – כה אמר בנך יוסף שמני א-להים לאדון לכל מצרים, רדה אלי אל תעמוד, וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי, אתה ובניך ובני בניך...וכלכלתי אותך שם". וכך באמת היה. יוסף ומשפחתו יושבים בקרית המלוכה, ואילו משפחתו יושבת בארץ גושן. יוסף ממלא היטב את חלקו – הוא מכלכל את המשפחה היטב "לחם לפי הטף", אך אינו יושב בקרבם ואינו מתערה במשפחה, וזאת כאמור מהטעם הפשוט שיוסף ראה את ייעודו כמנהיג הכלכלי של ארץ מצרים ולא כמנהיג המשפחה.
יעקב הבחין יפה בתופעה זו – והיו לו שבע עשרה שנה כדי לחקור את הענין היטב-היטב – והבין שמתפתח כאן משהו לא טוב. על מימד מסוים של חוסר אמון בין יעקב ליוסף – בין אב לבן - אנו קוראים כבר בתחילת פרשתנו, עת יעקב התעקש שיוסף יבטיח לו שהוא לא יקבור אותו במצרים, ואף לא הסתפק בהבטחה אלא דרש שבועה. תקדים של שבועה שכזו מצינו ביחסים שבין אברהם לעבדו זקן ביתו, בענין המסע לחרן למציאת אישה ליצחק, אבל לא ביחסי אב ובן, גם לא בעת הורדת בנימין למצרים.
במיוחד הטרידה את יעקב עובדת חוסר ההתערות של יוסף במשפחה והיטמעותו במרחב המצרי, ויעיד על כך הניכור שצף על פני השטח לאחר מותו של יעקב, שעליו עמדנו בפתיחה. יעקב אבינו הבין שאם לא יעשה מעשה נחוש – הוא יאבד את משפחתו של יוסף לעדי עד. כאן נוקט יעקב במהלך מדהים, וחסר תקדים, שנועד להציל את משפחתו של יוסף. הוא לוקח את שני בניו של יוסף, מנשה ואפרים, ומחזיר אותם למשפחה במעמד של ראובן ושמעון ("ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים.. – לי הם. אפרים ומנשה – כראובן ושמעון יהיו לי"). באמצעות כך יעקב מדלג על יוסף, שעלה מעלה מעלה וכבר ניתק ממשפחתו, ומחזיר את שני הבנים במעמד עצמאי, ללא קשר ליוסף. ואולם, על מנת להבהיר כי מדובר כאן במעמד רגיל של הבנים החדשים ולא במתן מעמד בכורה לצאצאי יוסף (כמו זה שהיה מתוכנן בשעתו ליוסף, בנה בכורה של רחל – וכבר הבאנו בדברינו לפרשת וישב את דבריו של ר"ע ספורנו שעשיית כתונת הפסים נועדה להכריז על מנהיגותו של יוסף) גם אם בפועל הם מקבלים חלק מצרפי גדול יותר, מושווים אפרים ומנשה לראובן ושמעון – לאותו בכור שנדחה, ולאותו בן שני שסיבך את אביו בענין שכם באמצעות מהלך זה מציל יעקב את בני יוסף, ומחזיר אותם למשפחתו.
המושג בית יוסף ומשיח בן יוסף ישמשו בעתיד לבוא (ראו למשל עובדיה יח), ואולם כעת, בזמן תכנון המשכו של בית יעקב, מועבר השרביט ליהודה, ותפקידו המנהיגותי של יוסף מסתיים. אילולא תבונתו העצומה של יעקב, היה שבט יוסף נכחד מאליו.
עדכוני מכס ורגולציה
