סמוך לתחילתה של הרשימה המפרטת את שמות בני ישראל הבאים מצרימה ("ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו"), לאחר בני ראובן ובני שמעון, מספרת התורה על יהודה ומשפחתו: "ובני יהודה – ער ואונן ושלה ופרץ וזרח. וימת ער ואונן בארץ כנען, ויהיו בני פרץ חצרון וחמול". תיאור זה הינו שונה וחריג מיתר בני יעקב, ולא בנקודה אחת אלא בשתים: ראשית, על אף שמדובר ברשימת אלו שבאו מצרימה, מספרת לנו התורה על שני בנים של יהודה שמתו בארץ כנען לא ירדו מצרימה, ועל כך כמובן ראוי לתמוה מדוע בא זכרם של אלו ברשימת היורדים. שנית, התורה מספרת לא רק על בניו של יהודה אלא גם על נכדיו של יהודה שירדו מצרימה (חצרון וחמול), והיא גם מונה אותם במסגרת שבעים הנפש שירדו מצרימה, וברור שמאחורי הכללתם של נכדי יהודה ברשימת היורדים מצרימה קיימת כוונה מיוחדת.
חריגות אלו הטרידו גם את שו״ת תרומת הדשן (פסקי מהרא״י סי׳ קיד) אשר כתב, במישור העקרוני, כי אם נבוא ליישב תמיהות מסוג זה שבתורה לא תסתפק לנו "מגילה עפה" ולפיכך אין להידרש להם, ובכל זאת הוא מציע שם את ההסבר שהדבר נעשה משום חיבת זרע יהודה לפני הקב"ה ושמשם יצא כתר מלכות.
גם אנו נבקש להציע את פתרון הענין, באופן ששתי השאלות ישיבו אחת על השניה. פסוקנו - "ובני יהודה - ער ואונן ושלה ופרץ וזרח. וימת ער ואונן בארץ כנען, ויהיו בני פרץ חצרון וחמול" - מציין, למעשה, שנכדיו של יהודה – בני חצרון – היוו תיקון והשלמה כנגד מיתתם של שני בניו של יהודה. אמנם שני בניו של יהודה מתו בארץ כנען, אך נכדיו – בני חצרון, היו כבניו, ולפיכך הם נמנים בתוך שבעים היורדים. עמד על כך המדרש שירד לעומק שמותם של נכדי יהודה: "כשנולד חצרון אמר יהודה זקינו - זה יקרא על חסרון בני ער ואונן"; "כשנולד חמול אמר יהודה זקינו הרי חמל עלי המקום ושילם לי את אלו תחת ער ואונן בני".
לעומקו של ענין, מציינת התורה סגירת מעגל של ממש, שכן יש קשר הדוק בין מותם של שני בניו של יהודה לבין מכירת יוסף, וכשם שמעגל יוסף ואחיו נסגר עם ירידת בני ישראל מצרימה, כך גם מעגל חייו של יהודה נסגר עם ירידת נכדיו מצרימה.
נסביר את הדברים: במספר בולט של מקומות בספר בראשית מגלמת הולדתם של שני בנים המשכיות והליכה קדימה – אברהם ולוט (בן אחיו של אברהם הקרוי אחיו), ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב, יוסף ובנימין, וכמובן ער ואונן ופרץ וזרח. הפרדתו של הצמד הינה טרגדיה ומקור לסכסוכים, ומותו של הצמד הינו כריתה וסוף של ממש. וכך אנו מוצאים את רבקה אומרת על אודות הצמד יעקב ועשו "למה אשכל גם שניכם ביום אחד", ואת יעקב על יוסף ובנימין "ויאמר, ישראל, למה הרעותם, לי להגיד לאיש, העוד לכם אח".
המקום הבולט ביותר הוא כמובן דבריו של ראובן בנסותו לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין איתו למצרים "את שני בני תמית אם לא אביאנו", ורבים תמהו על הצעה זו של ראובן, אלא שאם נבחן הצעה זו על רקע מותם של שני בניו של יהודה נבין שהיתה כאן כוונה ברורה מאחורי הדברים. לדעתנו, ראובן, ואולי גם שאר אחיו, שיערו או פירשו שמותם של שני בניו של יהודה בא כעונש על מכירת יוסף. כבר ר' עובדיה ספורנו כתב כי "באותו הזמן שנמכר יוסף למצרים בסיבת עצת יהודה, שאמר למכרו ולא אמר להשיבו, ושיכל את אביו, חל על יהודה פרי מעלליו, והוליד שני בני מוות, ונשאר שכול משניהם" (ספורנו על בראשית לח, א). לטענתו של ראובן, מותם של שני בניו של יהודה הוכיח שיהודה שגה קשות בהתנהלותו במכירת יוסף, והויכוח בין ראובן ליהודה אודות מכירת יוסף, התפוצץ במצרים ("הלא אמרתי אליכם"), ולא צף על פני השטח קודם לכן. הצעתו של ראובן באה על רקע זה ואמרה ליעקב כי גורלו שלו – של ראובן – יהיה זהה לגורלו של יהודה, שאיבד את שני בניו, אם ראובן לא ידאג לבנימין (כדרך שיהודה לא דאג ליוסף).
מותם של שני בניו של יהודה נתפס על ידו ועל ידי כל יתר האחים ככריתה וסוף, בדיוק כפי שהיה גורלו של יוסף, וכפי שתפסו, במקרים מקבילים, רבקה, יעקב, וראובן (בהצעתו). אלא שהגלגל התהפך וקרה דבר בלתי צפוי לגמרי - התגלותו של יוסף. קלקול – ותיקון. עם היפוכו של הגלגל והתגלותו של יוסף במצרים התהפך גם הגלגל אצל יהודה ונמצא גם תיקון למותם של שני בניו של יהודה, בדמותם של שני נכדיו – חצרון וחמול. לפיכך, כשם שיוסף, האבוד, נמנה במסגרת משפחת יעקב הבאה מצרימה, כך גם שני הנכדים של יהודה החזירו למשפחת בני יעקב את שני בניו האבודים של יהודה – ער ואונן.
עדכוני מכס ורגולציה
