את הפסוקים המוכרים "ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך א-להים את יום השבת ויקדשו" מסביר רש"י (בעקבות דברי רבי ישמעאל במדרש בבראשית רבה) – "ברכו במן, שכל ימות השבת [=השבוע] היה יורד להם עומר לגולגולת ובשישי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד בו מן כלל". הסבר זה אינו פשוט כפי שמיד נראה, והמפרשים האחרים לא קבלוהו. הרשב"ם והחזקוני, לדוגמא, הסבירו שהברכה של יום השבת מצויה בכך שכל הבריאה הושלמה עד היום השישי, "ונמצא השבת מבורך מכל טוב", ואילו הרד"ק הסביר ש"יום השבת נוסף בטובת הנפש שיש לה מנוחה ביום זה מעסקי העולם הזה ותוכל להתעסק בחכמה ובדברי א-להים".
קושי אחד בפירושו של רש"י נעוץ בכך שרש"י קושר בין ברכת השבת לבין המן, ובכך הוא הופך את ברכת השבת למוגבלת בזמן, שהרי המן פסק בעת כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל. וכל זאת, כאשר אין כל אינדיקציה בפרשתנו לכך שמדובר בברכה שהיא מוגבלת בזמן. רש"י היה ער לקושי זה וציין אותו באופן חלקי בכותבו "והמקרא כתוב על העתיד", אלא שרש"י אינו מסביר מה היה האילוץ שדחק אותו לפרש את הברכה באופן זה. עוד קשה, שרש"י אינו קושר בין הברכה למנוחה, בה בשעה שמלשון הפסוק הברכה קשורה או נובעת מהשביתה. הסברו של הרד"ק שהובא לעיל מתבסס בדיוק על הקשר הזה, ש"יום השבת נוסף בטובת הנפש שיש לה מנוחה ביום זה מעסקי העולם הזה".
קיים דמיון רב – כמעט זהות - בין ברכת השבת שבפרשתנו לבין מצוות השבת שבעשרת הדברות שבספר שמות. נאמר שם (שמות כ, ט-י): "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' א-להיך לא תעשה כל מלאכה... כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשו". גם בעשרת הדברות אנו מוצאים את השביתה והמנוחה, ואת הברכה והקדושה. ורש"י, נאמן לשיטתו שבפרשתנו, מסביר בפירושו לספר שמות - "ברכו במן לכפלו בשישי".
הזיקה שבין פרשתנו לבין מצוות השבת שבעשרת הדברות של ספר שמות מחייבת אותנו להמשיך צעד אחד הלאה אל עשרת הדברות של ספר דברים, שנאמרו בשנת הארבעים לדור הנכנסים לארץ ישראל. והנה, כידוע, מצוות השבת שבספר דברים מתוארת באופן אחר לגמרי: היא מתנתקת מבריאת העולם ומתחברת ליציאת מצרים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' א-להיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' א-להיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, יד). התורה משנה את הטעם של מצוות השבת, והשבת משמשת כזכר לעבדות במצרים וליציאתנו משם על ידי הקב"ה, ולא כזכר לבריאת העולם. אפשר אולי לקיים את שני הטעמים יחדיו, אלא שמדבר אחד אי אפשר להתעלם – שממצוות השבת של ספר דברים נעדרת הברכה, ובמקום "על כן ברך ה' את יום השבת" אנו קוראים "על כן צוך ה' א-להיך לעשות את יום השבת". אין אלמנט של ברכה במצוות השבת של ספר דברים. יש בה קדושה ("שמור את יום השבת לקדשו"), ויש בה מנוחה ("למען ינוח עבדך ואמתן כמוך"), אך ברכה – אין.
אם כך הם הדברים, הרי שהברכה של יום השבת חייבת להתקיים באופן מוגבל בזמן, וחייבת להסתיים במועד כניסת בני ישראל לארץ ישראל. זהו המועד שבו נאמרה מצוות השבת של ספר דברים, וזהו הציבור שאליו מוענה מצווה זאת, וממועד זה נפסקה הברכה. המן, שחדל לרדת עם כניסת בני ישראל לארץ ישראל, מתאים בדיוק לתקופה זאת, ולפיכך בחר רש"י להביא בפירושו דווקא את דברי רבי ישמעאל בבראשית רבה.
זאת גם הסיבה לכך שרש"י ניתק את הזיקה בין הברכה (המן) לבין המנוחה, שהרי מנוחה קיימת גם במצוות השבת של ספר דברים, אך ברכה אין בו. לכן בחר רש"י את המן שאינו קשור באופן הדוק למנוחה.
עדכוני מכס ורגולציה
