בפרשתנו אנו מוצאים שאברהם השביע את עבדו "בה' אלהי השמים ואלהי הארץ, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו".
מוני המצוות דנו והתווכחו בשאלה האם קיימת מצוה עצמאית של להישבע בשם ה', מעבר למצות לא תעשה בענין איסור שבועת שוא ואיסור שבועה בעבודה זרה.
הרמב"ם סבר שקיימת מצות עשה עצמאית, והיא "הצווי שנצטווינו להשבע בשמו יתעלה בזמן שנצטרך לכך לקיים דבר מסוים או לשלול מעצמנו, לפי שיש בכך רוממות לו יתעלה והדר וגידול". (ספר המצוות מצות עשה ז). ומתי נצטרך להישבע? "מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם... ומותר לאדם להישבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו" (משנה תורה, שבועות, פרק יא). גם מוני מצוות אחרים (בעל הלכות גדולות, סמ"ג) מנו מצוה זאת כמצות עשה עצמאית.
הרמב"ן חולק על הרמב"ם וסבור שאין למנות את השבועה בשם ה' כמצות עשה, שכן מדובר בדבר רשות, שהרי מי שאינו רוצה להישבע בבית הדין ומוכן במקום זאת לשלם – אינו מחויב להישבע. כך גם סובר הראב"ד, וגם רס"ג (מטעם דומה) לא מנה מצוה זאת כמצות עשה עצמאית.
למעשה מדובר במחלוקת קונספטואלית בשאלה מה ראוי להימנות כמצווה: לשיטת הרמב"ם, כאשר קיים צמד של מצוות - עשה ולא תעשה - וקיים תוכן עצמאי לאותה מצות עשה, היא תימנה כמצות עשה, גם אם קיומה מותנה בנסיבות מסוימות אשר אין הכרח שיתקיימו. הרמב"ן, לעומת זאת, יסתפק באותו מקרה במניית מצות הלא תעשה.
בטעם המצוה נצביע על שני היבטים שונים: האחד – רוממות וכבוד לה' ("שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והידור וקידוש גדול הוא להישבע בשמו" – משנה תורה, הלכות שבועות, יא, א). השני – חיזוק האמונה שלנו - "בהיותנו מקיימים דברינו בשמו הגדל תתחזק בלבנו באמונה בו והשגחתו עלנו" (ספר החינוך, מצוה תלג).
עדכוני מכס ורגולציה
