מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות בתביעה נגד מוביל ימי ?

עו"ד גיל נדל
 
כידוע, החוק הישראלי (פקודת הובלת טובין בים, שאימצה את כללי האג ויסבי) קובע תקופת התיישנות מקוצרת, בת שנה אחת, להגשת תביעה כנגד המוביל הימי בשל נזק למטען. ובלשון החוק:  "יהיו המוביל וכלי השיט פטורים, בכל מקרה, מאחריות כלשהי לגבי הטובין, אלא אם כן הוגשה תביעה לבית משפט תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין או מן המועד אשר בו אמורים היו להימסר".
 
תקופת ההתיישנות מקוצרת זאת גורמת לכך שבמקרים רבים מאבדים היבואנים את זכות התביעה שלהם כנגד המוביל הימי, לעיתים – רק משום ש"נרדמו" על זכויותיהם. מקרה שנידון לאחרונה בבית משפט השלום בתל אביב, משמש דוגמא טובה לתרדמה שכזו.
 
באותו ענין דובר במשלוח של 108 טון שומשום, בעלות של 77,760 יורו שנשלח מצרפת לישראל כשהוא מומכל בשש מכולות. ביום 19.11.06 (וכבר כעת נבקש מהקוראים לשים לב היטב לתאריכים, בהיותם בעלי משמעות רבה לענייננו) הגיע לנמל חיפה נציג מטעם היבואניות, על מנת להוביל חלק מהמטען. ואולם, עם הגעת המכולה לחצריהן, הבחינו היבואניות כי ישנו קרע גדול בחלקה העליון של המכולה, וכי שקי השומשום אשר נמצאו במכולה נרטבו וניזוקו. בהתאם לכך הגישו היבואניות, ביום 12.11.07 תביעה כנגד המוביל הימי (חברת מרסק) לפיצוי בגין נזקיהן.
 
אלא שבכתב התביעה ציינו היבואניות כי  המטען הגיע לנמל חיפה ביום 23.10.06 או בסמול לו, והואיל והתביעה הוגשה ביום 12.11.07, הרי שהיא למעשה התיישנה. בהתאם לכך הגישו המוביל הימי וסוכנו בקשה לדחיית התביעה על הסף.
 
המחלוקת בין הצדדים ניטשה על פרשנותו של הביטוי בחוק שמודד את חלוף השנה "ממועד מסירת הטובין או מן המועד אשר בו אמורים היו להימסר". מהו מועד המסירה שאליו התכוון המחוקק? האם זהו מועד פריקת הטובין מהאוניה לנמל, או שמא מועד הנפקת תעודת המסירה, או אולי המועד בו קיבל היבואן בפועל את הטובין לידיו. נחזור שוב על התאריכים: אילו המועד הקובע, שממנו מודדים שנה הוא מועד פריקת הטובין (24.10.06) או מועד הנפקת תעודת המסירה (31.10.06), כי אז התביעה התיישנה. ואילו המועד הקובע הוא המועד המסירה הפיזית של הטובין ליבואניות (19.11.06) כי אז התביעה הוגשה במועדה.
 
בית המשפט קיבל את עמדת המוביל הימי וסוכנו וקבע כי התביעה התיישנה. בית המשפט לא הכריע באופן חותך מהו המועד הקובע – האם מועד הפריקה או מועד הוצאת פקודת המסירה, אך הוא שלל מכל וכל את האפשרות שמועד המסירה הפיזית ליבואן יהיה המועד הקובע. בית המשפט נימק זאת בכך שמרגע שניתנה פקודת המסירה, השחרור הפיזי של המטען אינו תלוי במוביל הימי אלא בנשגר, ומרגע שהיבואניות קיבלו את פקודת המסירה, הן יכלו לפנות אל הנמל בכדי לשחרר את הסחורה.
 
בית המשפט גם ציין כי קבלת הטענה של היבואניות יכולה ליצור מצב אבסורדי, שבו המוביל הימי פורק את המטען בנמל היעד, ונמסרת פקודת המסירה, ואף על פי כן יוכל הנשגר על דעת עצמו להחליט אם לקחת את המטען או להשאירו בנמל, ובעצם לקבוע בעצמו מהו המועד שבו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות.
 
בית המשפט נטה, אם כי לא באופן חותך, למועד המוקדם יותר – דהיינו למועד שבו המוביל הימי מסר את המטען לידי הנמל, ואולם לא ניתנה הכרעה ברורה בענין.(בשא 154496/08, מארסק ישראל בע"מ ואח' נ' סהרה ואח', החלטה מיום 12.8.08, למוביל – עו"ד דיסני, ליבואניות – עו"ד אוסלנדר).
 
בשולי הדברים נעיר כי במשפט האמריקאי עלו מספר דעות לעניין מועד המסירה. בפסק הדין בענין Cargill Ferrous Int'l v. M/V Elikon 857 F. Supp. 45 at p. 47, (1994)נקבע כי מועד המסירה הוא המועד בו עזב המטען את האוניה ולאחר שנמסרה הודעה לנשגר (אפילו אם המטען לא נמסר לידיו). דעה אחרת הובעה בספק הדין בענין American Hoesch, Inc. v. S.S. Aubade 316 F. Supp. 1193 at p. 1196, (1971) , שם נקבע כי מועד המסירה נמדד לאחר הפריקה ולאחר שניתנה לנשגר הודעה וניתן לו זמן סביר לבוא ולקבל את המטען לידיו. דעה אחרת סוברת כי  על המסירה לכלול זמן המאפשר לנשגר לבדוק את מצב הטובין. להרחבה, ראו בספרנו "הובלה ימית", בהוצאת ספריית הסחר, בעמ' 188 ואילך (ראו בידיעה נפרדת בהמשך).