חוקיות היבוא / מכס
מבוא - יש לפרש את סמכויות התפיסה והחילוט באופן צר ומצמצם
בדברי החקיקה הנוגעים ליבוא ויצוא ניתן למצוא הוראות רבות הפוגעות בקניינו של היבואן/היצואן. נוכל להביא, לדוגמא, את הוראות התפיסה והחילוט המופיעות בפקודת המכס ובפקודת היבוא והיצוא, הקובעות כי בנסיבות מסויימות רשאית המדינה לחלט טובין שהם קניינו של היבואן.
כתבנו לא אחת על הבעייתיות הכרוכה בהפעלת סמכות התפיסה והחילוט ע"י המדינה. ראשית, עם חקיקתם של חוקי היסוד, זכות הקנין של היבואן/היצואן קיבלה מעמד חוקתי על-חוקי. משמעות הדברים היא כי פגיעה בקניינו של היבואן לא תיעשה בנקל. שנית, פקודות המכס, כמו גם פקודת היבוא והיצוא, הינם דברי חקיקה מנדטוריים, שנחקקו במקורם לא על ידי פרלמנט של מדינה דמוקרטית, אלא על ידי הנציב העליון לנתיניו בפלשתינה ארץ-ישראל, וכפועל יוצא מכך, מעניקים לרשויות סמכויות מרחיקות לכת (ראו למשל במאמרנו: "כופר כסף בגין הפרת חוקיות היבוא- הגיע הזמן לשינוי" שפורסם בגליון מס` 8 של "יבוא ויצוא" Index.asp?ArticleID=70&CategoryID=91&Page=1). בעקבות חוקי היסוד, יש לפרש את סמכויות התפיסה והחילוט הקבועות בפקודת המכס ובפקודת היבוא והיצוא באופן צר ומצמצם.
פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה - סיפור המקרה
אם הדברים הנ"ל נראים כלקוחים מעולם התיאוריה, הרי שפסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מחודש ינואר 2005 מספק דוגמא נהדרת ליישום הדברים בעולם המעשה.
מעשה שהיה כך היה: בעקבות תצפיות מודיעיניות, עצרה רשות המכס רכב מסוג סובארו, בסמוך לשער הטכניון בחיפה, נהוג על ידי יעקב דז`נשווילי ("האב"), וערכה ברכב חיפוש. במהלך החיפוש נמצאו ברכב עשרים פקטים של סיגריות, שלטענת המכס לא שולם מכס בעדן. לאור תוצאות החיפוש תפסה רשות המכס את הסיגריות, ותפסה גם את הרכב, מכח סעיף 203(ג) לפקודת המכס הקובע כי כלי הובלה ששימש ביודעין להוביל שלא כדין טובין מוברחים או מחולטים, יחולט למדינה.
הוגשה תביעה לבית משפט השלום להחזרת הרכב התפוס. מי שהגיש את התביעה היה בנו של יעקב דז`נשווילי, מישל דז`נשווילי ("הבן"), שטען כי הרכב הוא שלו ולא של האב, נקנה מכספו, רשום על שמו, מבוטח על שמו, תוך שהוא (הבן) איפשר לאביו להשתמש ברכב מידי פעם לקניות ולביקור אצל בני משפחה. הבן טען כי לא ידע שאביו עוסק בהברחות וממילא לא התיר לאביו להשתמש ברכב למטרות פסולות כלשהן.
על בסיס הראיות שהיו בפניו, קבע בית המשפט כי אכן הרכב הינו בבעלות הבן ולא בבעלות האב, ועוד קבע בית המשפט כי הבן לא ידע על מעשי האב. לא ניכנס לסקירת הראיות, שכן הדבר חורג מענייננו.
המחלוקת בין הבן לבין המכס
עיקר המחלוקת בין הצדדים היתה בשאלת פרשנותו של סעיף 203(ג) לפקודת המכס הקובע, כאמור לעיל, כי כלי הובלה ששימש ביודעין להוביל שלא כדין טובין מוברחים או מחולטים, יחולט למדינה.
לדעת המכס, די בכך שמי שנהג ברכב, גם אם לא היה בעליו, השתמש ביודעין ברכב להובלת טובין מוברחים. לדעת הבן, החובה היא כי בעליו של הרכב ידע על השימוש ברכב לצורך הובלת טובין מוברחים, דבר שלא התקיים בעניינו.
הערת ביניים: לא היתה זאת הפעם הראשונה בה נדונה המחלוקת הנ"ל בבית המשפט. בית המשפט העליון בפסק דין משנות הששים של המאה הקודמת קיבל את עמדת המכס. בפסק דין אחר של בית המשפט העליון, הפעם משנת 1999, נדון הענין בשנית, לא הוכרע, אך נאמר בו כי: "...שאלה היא אם אין זה ראוי לשקול מחדש את הדין בעניין זה, לאחר חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע (בסעיף 3) כי זכות הקניין היא זכות חוקתית. יתכן, במיוחד לאור חוק היסוד, שיש מקום לתת להוראות ההחרמה שבפקודת המכס פירוש מצמצם ככל שמדובר בבעלים תם-לב".
ההכרעה
בית משפט השלום בחיפה "הרים את הכפפה" וקבע כי יש לסטות מההלכה שנקבעה בשנות הששים, וזאת לאור חוקי היסוד. בשל חשיבותם של הדברים ועוצמתם, נביאם כלשונם:
"השאלה היא האם ראוי כיום, לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק-היסוד) בה הועלתה זכות הקניין לדרגה של זכות חוקתית על-חוקית, ליתן לסעיף 203(ג) את הפרשנות שניתנה לו בשנות השישים של המאה הקודמת. ...
סוגיית פרשנות חקיקה קודמת לחוק-היסוד נידונה לא אחת בפסיקה. נקבע כי לאחר חקיקתו יש צורך לשקול מחדש את המדיניות שהיתה מקובלת קודם לכן ולבחון האם היא מתיישבת עם עקרונות חוק-היסוד. עוד נפסק כי בפרשנות הדין הישן יש לתת משקל מוגבר לאופי החוקתי של זכויות האדם המעוגנות בחוק- היסוד שכן לאחר חקיקתו נוצר איזון חדש בין הפרט לבין השלטון.
במקרה דנן לא הוכח כאמור שלתובע היתה ידיעה בדבר השימוש הבלתי חוקי שעשה ברכב. כמו כן, אין כל ראיה כי ידו היתה במעל בכל הקשור להברחה עצמה או להחזקת טובין מוברחים. בנסיבות אלו, נראית החרמת רכב כפגיעה במידה העולה על הנדרש בזכות יסוד המעוגנת בחוק-היסוד.
תכלית פקודת המכס הנה למגר את נגע ההברחות. אחת הדרכים להשגת תכלית זו הנה החרמת הטובין המוברחים והאמצעים שהקלו על ביצוע המעשה הבלתי חוקי. עם זאת, בהיות אמצעי זה סוג של ענישה יש להשתמש בו בדרך הצמצום. החרמת רכבו של מי שלא היה קשור במעשה העבירה ואף פעל בתום לב, מהווה ענישה ללא עבירה.
ת.א. 9848/04 דז`אנאשוילי מישל נ` מדינת ישראל ואח`, בית משפט השלום בחיפה, פס"ד מיום 12.1.05
לראש העמוד