באילו מקרים יכול ורשאי המבטח לסרב לפצות בגין נזק למטען?

עו"ד גיל נדל, גלעד פז

 

פעמים רבות, מגיעה לפתחו של בית המשפט תביעת תחלוף (subrogation), במסגרתה חברת ביטוח אשר פיצתה את המבוטח בגין נזק למטען, נכנסת לנעליו ותובעת את הגורמים בשרשרת ההובלה שלשיטתה אחראים לנזק, כמו למשל: נמל, מוביל ימי, מוביל אווירי, מחסן, משלח בינלאומי וכו'.

 

במצב כזה, מדובר למעשה בהמחאת זכות התביעה מן המבוטח לחברת הביטוח, כאשר כל עילת תביעה שקמה למבוטח כנגד המזיקים, קמה גם לחברת הביטוח.

 

במסגרת תביעת התחלוף, בוחן בית המשפט את הראיות המוצגות לו, על מנת להסיק מסקנות האם הוכחה אחריות גורם כלשהו להתרחשות הנזק. אחת הדרכים לבחון עניין זה, היא באמצעות היחסים שבין חברת הביטוח למבוטחה, כלומר: בית המשפט בוחן אילו ראיות הציג המבוטח לחברת הביטוח טרם קבלת הפיצוי, והאם לדעתו של בית המשפט, היה די בהן כדי להצדיק את תשלום הפיצוי.

 

לאחרונה, פסק בית המשפט המחוזי בתל-אביב כי חברת הביטוח נכשלה בהוכחת תביעה, היות ולא דרשה מן המבוטח די ראיות כדי להוכיח את הנזק למטען [ת.א. (מחוזי ת"א) 41124-02-10 סוכנות לאומית לביטוח בע"מ ואח' נ' חברת נמל אשדוד בע"מ, השופט מאיר יפרח, פסק-דין מיום 7.7.12. ב"כ הצדדים: לביטוח- עו"ד אירית לשם קיפרמן. לנמל אשדוד- עו"ד אילן אורלי].

 

באותו מקרה, קיבל המבוטח (חברת החשמל) פיצוי מחברת הביטוח בסך של כ-900,000 דולר בגין נזק למטען מיובא, וחברת הביטוח תבעה את נמל אשדוד בגין הנזק.

 

מדובר במטען שיובא מחברת סימנס לצורך הקמת תחנת כח, וניזוק בעת ששהה בנמל אשדוד.

 

הנקודה המרכזית בפסק-הדין היא כי הביטוח לא התעקש ולא דרש מחברת החשמל להוכיח כראוי את הנזק למטען, בטרם הועבר סכום הפיצוי למבוטח.

 

בית המשפט ציין כי פוליסת הביטוח שללה פיצוי בגין נזק רטיבות/לחות, משום שהמטען היה רטוב בחלקו כבר בטרם ההובלה. יחד עם זאת, חברת הביטוח לא הצליחה לשלול משום שלא בדקה כראוי, האם הנזק שהתגלה בישראל או חלק ממנו, נגרם כתוצאה מרטיבות. לכן, נפסק כי היא מיהרה לפצות את המבוטח בטרם בדקה כראוי את העובדות.

 

בנוסף, נאמר כי חברת הביטוח הסתמכה הסתמכות עיוורת על חוות-דעת שמאי מטעם סימנס, מבלי לבדוק בעצמה את הנזקים, וכך לא נוהג מבטח סביר.

 

לכן, נפסק בסופו של דבר כי חברת הביטוח שגתה כשבחרה לפצות את חברת החשמל מבלי לדרוש די ראיות להוכחת הנזק.

 

בית המשפט ציין כי אין פסול בבחירתה של חברת הביטוח לפצות את המבוטח, אך כאשר היא מגיעה לבית המשפט ומגיעה תביעת תחלוף, עליה להצטייד בראיות חזקות יותר כדי שהתביעה תתקבל.

הערות:

 

על פי הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון בשנת 1997 [ע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ], במרבית המקרים, כאשר מגיעה תביעת תחלוף לפתחו של בית המשפט, הרי שבית המשפט נוטה להניח כי חברת הביטוח לא "התנדבה" מיוזמתה לשפות את המבוטח בגין הנזק, אלא ערכה חקירה ובדיקה מקיפה אודות הגורמים לנזק וזהות האחראים לו, טרם קבלת ההחלטה בדבר שיפוי המבוטח.

 

בית המשפט ציין באותו המקרה, כי כאשר חברת ביטוח משפה את המבוטח במסגרת פוליסה תקפה, אין לפשפש במניעי חברת הביטוח ואין להניח כי מדובר בקנוניה, אלא אם מדובר בחוסר סבירות קיצוני בהתנהגות הביטוח. עוד צוין, כי לא ראוי שהמזיק ינסה לפטור עצמו מאחריות באמצעות התחקות אחרי מניעי חברת הביטוח בעת תשלום הפיצוי.

 

במקרה הנוכחי שעלה לדיון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ציין בית המשפט כי על מנת שתקום לחברת הביטוח זכות תחלוף, עליה להוכיח כתנאי מקדמי, כי פעלה כמבטחת סבירה וכי שיקוליה בעת תשלום הפיצויים היו ראויים, אחרת לא קמה לה זכות התביעה.

 

בית המשפט הוסיף וקבע כי הסתמכות עיוורת על חוות-דעת שמאי מחו"ל מהווה התנהגות בלתי-סבירה של מבטח, אשר אינה מקנה לו את זכות התחלוף.

 

ניתן לומר כי פסיקת בית המשפט המחוזי במקרה זה אינה סוטה מההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון, אלא מיישמת אותה. ניתן לומר שבמקרה זה, קבע בית המשפט כי התנהגות הביטוח הייתה חסרת סבירות באופן קיצוני עד כדי כך שהיא מעקרת את זכות התביעה.