בדומה למה שכתבנו בעבר (פרשת מקץ) לגבי הדלקת נר חנוכה, הרעיון שקריאת המגילה בפורים תימנה כאחת מתרי"ג מצות שמשה נצטווה בסיני נראה כבלתי הגיוני בעליל, שהרי נס פורים אירע זמן רב לאחר מתן תורה, והנביאים הם אלו שתיקנו את קריאת המגילה. זוהי עמדת הרמב"ם, בכלל הראשון בספר המצוות, בו הוא קובע שאין למנות מצוות דרבנן בתוך תרי"ג מצוות.
אלא שהיו ראשונים שמנו את מצות קריאת המגילה בתוך תרי"ג מצוות (למשל: בעל הלכות גדולות, ר' סעדיה גאון), והדיון בהצדקת שיטתם הוליד כמה הבנות מעניינות במעמדו של חג הפורים ושל תקנות הנביאים.
בגמרא במסכת מגילה (יד, א) מובאת ברייתא המספרת כי "ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה". ובהמשך מסבירה הגמרא: "מאי דרוש? ומה מעבדות לחירות (=ביציאת מצרים) אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן". ניתן לראות ברייתא זאת כמציינת את סמכות של הנביאים להוסיף מצוות חדשות, ומצוות אלו יימנו בתוך תרי"ג.
סמכות זאת – יתכן והיא קיימת לנביאים בלבד, כפי שכתב הרמב"ן בסוף השגותיו לכלל השני של ספר המצוות – "התקנות והגזרות אינן תוספת אבל הן גדר וסייג לתורה, אבל מקרא מגילה היא תוספת לפי שנכתבה כתורה והוקבעה חובה לדורות". יתכן והיא משתרעת גם לתקנות החכמים, כשיטת ריה"ל בספר הכוזרי ג, לט, הכותב: "תורתנו קשורה ב'הלכה למשה מסיני' או יוצאת 'מן המקום אשר יבחר ה'... וכל זה בזמן שסדר העבודה, והסנהדרין, וכל שאר המשמרות ששקדו על שלמות אורח החיים של העם, נשארו בהווייתם, ודבק בהם העניין האלוהי ללא כל ספק, אם דרך נבואה, או באמצעות סיוע ממרומים... כמו שהיה הדבר כל ימי 'בית שני', ... כך נתחייבנו במצוות מגילה ופורים ובמצוות חנוכה, ויכולנו לברך וציוונו על מקרא מגילה, ולהדליק נר חנוכה..., כי אילו נולדו דיננו אלה אחרי הגלות לא היו נקראים מצוות ולא היו מחייבים אותנו בברכה, אך היה נאמר עליהם כי 'תקנה' הם או 'מנהג'".
קיימות גישות המספקות לפורים גוון דאורייתא אמיתי. הסבר הגמרא שהובא לעיל "ומה מעבדות לחירות (=ביציאת מצרים) אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן", הינו בעצם לימוד קל וחומר, ולפי שיטת הרמב"ן, החולקת על הרמב"ם בכלל השני לספר המצוות, והקובעת שניתן למנות כמצות דברים שנלמדים מקל וחומר, נוכל לומר שמצות קריאת מגילה יונקת את תוקף הדאורייתא שלה מחובת אמירת הלל ו/או השמחה בפסח. באופן דומה, ניתן לומר שקריאת המגילה נסמכת על מצות ההלל, שלפי חלק מהראשונים מהווה מצוה מן התורה. כיוון זה נסמך על דברי הגמרא במגילה, שם מקשים מדוע לא אומרים הלל בפורים, ומשיבים (בתירוץ השני) שקריאת המגילה היא ההלל.
בכיוון זה הלך גם החתם סופר (יו"ד רל"ג) ששילב בין הדברים, וקבע, על בסיס הקל וחומר מיציאת מצרים, כי עצם עשיית הזכר של נס פורים (היציאה ממוות לחיים) הוא חיוב מן התורה, אולם הביצוע הקונקרטי של הזיכרון – באופן של קריאת מגילה או משלוח מנות - הוא מדרבנן.
גוון דאורייתא נוסף שניתן להציע הוא שקריאת המגילה מקיימת את מצות זכירת מעשה עמלק, וזאת בהמשך לדברי הרמב"ן שהביא את דברי הספרי "זכור את אשר עשה לך עמלק" – "בפה", והקשה: "ולא ידעתי מה היא הזכירה הזאת בפה", והסביר: "ויהיה סמך למקרא מגילה מן התורה".
ואילו הרמב"ם, הרואה בקריאת המגילה מצוה דרבנן, ידחה את ההסברים הנ"ל, שכן לשיטתו לא ניתן למנות מצוות הנלמדות מקל וחומר, מה עוד שלשיטתו מצוות ההלל עצמה אינה מצוה מן התורה. יחד עם זאת, חובת ההודאה לה' על נס הינה מטרה ותכלית כללית של התורה, ובעת עשית מעשים המכוונים לאותה תכלית אנו מקיימים את רצונו של הקב"ה (ראה בספר יד פשוטה על הלכות מגילה וחנוכה (ג, ג). בהתאם לכך, לשיטת הרמב"ם קריאת המגילה אינה מצוות עשה דאורייתא, אולם בקריאתה (שהיא הלל גם לשיטת הרמב"ם),אנו משיגים מטרה ראויה מן התורה.
עדכוני מכס ורגולציה
