מי יפצח את הקוד של 'תורת המצורע ביום טהרתו'?
טהרת המצורע, שעליה אנו קוראים בפרשתנו, הינה תהליך מורכב ובלתי שגרתי. תחילתו של התהליך – בכך שהכהן מוצא ש "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע". או אז מביא המיטהר שתי ציפורים, עץ ארז, שני תולעת ואזוב – ציפור אחת שוחט הכהן וצפור שניה משולחת לחופשי. לאחר מכן, המיטהר מגלח את שערו, טובל וחוזר למחנה. לאחר שבעה ימים מגלח המצורע בשנית את כל שערו וטובל, ולמחרת - כעבור שמונה ימים מיום שהצרעת נרפאה - מביא המצורע את קרבנו ובכך נשלמת טהרתו.
השלב הראשון – שלב הציפורים והתגלחת הראשונה - מציין את חזרתו של המצורע אל המחנה ("ואחר יבוא אל המחנה") לאחר תקופת הבדידות. השלב השני – התגלחת השניה – מביא לכך שהמצורע חדל מלטמא את סביבתו והוא חובר אליה בצורה שלימה ("וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים טהר"). השלב השלישי – הבאת הקרבן – מאפשר למיטהר לאכול קדשים ולהיכנס לעזרה שבמקדש.
עיון בפרטי התהליך המורכב הנ"ל יגלה הקבלות מעניינות לתהליכים אחרים המתוארים בתורה:
· שתי הציפורים מזכירות את שני שעירי יום הכיפורים, ושני המקרים מדובר בפרט אחד מתוך הזוג שמוקרב, ופרט שני – שמשולח.
· השימוש בעץ ארז ואזוב ושני תולעת, לצורך הזאת הדם והמים על המצורע, מזכיר את הכנת מי הנדה.
· גילוח שערו של המצורע מזכיר את הקדשתם של הלוויים לתפקידם (במדבר ח), המלווה, בין היתר, בתגלחת.
· מתן הדם על תנוך אזנו הימנית של המצורע, כמו גם על בהן ידו הימנית ובהן רגלו הימנית, דומה להפליא לפעולה דומה שנעשתה בעת הקדשת הכהנים (ויקרא ח).
· הזאת הדם והמים על המצורע דומה להזאת הדם על הכהנים בעת הקדשתם, ודומה גם להזאת מי הנדה על הטמא מת לצורך טהרתו.
אין מדובר בהקבלות סתמיות אלא במהלך מחושב הבא להמחיש את התהום הפעורה בין מצבו של המצורע בעודו טמא, לבין מצבו של המצורע לאחר טהרתו.
ככלל, בעת טומאתו יושב המצורע מחוץ למחנה, בגדיו – פרומים, ראש – פרוע, ועל שפם יעטה, והוא בכוליותו מנותק ומבודד מחברת בני אנוש רגילה. לא בכדי אמרו חז"ל: מצורע חשוב כמת. לאחר גמר טהרתו המצב מתהפך לגמרי, המצורע רשאי לחזור לחברת בני אדם ולהתחיל את חייו מחדש; הוא אינו מטמא, והוא אף יכול לאכול מבשר הקודשים ולהיכנס לבית המקדש. מהפך זה בא לידי ביטוי ברכיביה השונים של טהרת המצורע:
· שתי הציפורים מסמלות את נתיב חייו של המצורע – הציפור השחוטה מציינת את העבר של המצורע בהיותו מבודד ומנותק מחוץ למחנה, בבחינת "מת", ואילו הציפור המשולחת על פני השדה מציינת את ההווה והעתיד של המצורע – החופשי לחזור מחנה, לפעול ולבחור את דרכו. זהו גם ההבדל בין הציפורים לבין שעירי יום הכיפורים, שבשונה מהשעיר שמשתלח לעזאזל, הציפור משולחת לחופשי על פני השדה.
· באשר לעץ הארז, האזוב ושני התולעת, הרי שבדומה להכנת מי הנדה מאפר הפרה האדומה בשיתוף הארז והאזוב ושני התולעת, גם בענייננו מוכנה "תמיסת טהרה" (המורכבת מדם הציפור השחוטה וממים), ובשני המקרים מדובר בתמיסה אשר נעשה בה שימוש להעביר אדם ממצב טמא למצב טהור.
· גילוח השער מציין את קיומו של מצב חדש; וכמו שלצורך הקדשת הלוויים לתפקידם החדש היה עליהם להעביר תער על כל בשרם, הרי שהמצורע, על מנת שיוכל לחזור באופן מלא למחנה ויחדל מלטמא אחרים, צריך להתגלח, ובכך הוא עובר למצב חדש.
· ובנוגע למתן הדם על תנוך האוזן הימנית ועל בהונות היד והרגל הימניים - הללו מסמלים את השמיעה של האדם ואת צד העשייה של האדם. וכשם שבכניסה למצבם החדש היה על הכהנים לכוון את שמיעתם ועשייתם למטרה החדשה, כך גם המצורע – בתהליך טהרתו, מצווה לכוונן את שמיעתו ועשייתו מחדש, באופן שונה ומובחן ממצבו הקודם.
ועדין נותרו נקודות שלא הספקנו להתייחס אליהם: אופיו המיוחד של קרבן המצורע (אשם, חטאת ועולה), ביצוע מעשי הקרבן דווקא בקרבן האשם, הדימיון והשוני לנזיר, ועוד. מי יפצח את כל הקוד של תורת המצורע ביום טהרתו?
עדכוני מכס ורגולציה
