בפרשתנו אנו קוראים על מצות קידוש שנת היובל: "וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". אלא שמיד נשאלת השאלה - מהו בדיוק אותו "קידוש", או, בלשון אחרת, כיצד מקדשים את שנת היובל?
רש"י על אתר מסביר שמדובר בהכרזה על ידי בית דין: "בכניסתה מקדשין אותה בבית דין ואומרים מקודשת השנה". אבן עזרא לעומת זאת מסביר שהקידוש בא לידי ביטוי בכך שעבודות הארץ אסורות בשנת היובל. הפער בין שתי הדעות הוא עצום: תוכן החובה הוא שונה, והגוף המחויב במצוה גם הוא שונה.
מחלוקת זאת מוצאת את ביטויה גם בדברי הרמב"ם. מדברי הרמב"ם בפרק י' של הלכות שמיטה ויובל, נראה שמדובר בקידוש על ידי בית הדין - "מצות עשה לספור שנים שבע שבע, ולקדש שנת החמישים... ושתי מצות אלו מסורין לבית דין הגדול בלבד", מה עוד שענין השביתה מעבודת הארץ, נזכר בהמשך ההלכות כמצות לא תעשה ולא כמצות עשה ("דין היובל בשביתת הארץ ודין השמיטה – אחד הוא לכל דבר, שכל מה שאסור בשביעית מעבודת הארץ – אסור בשנת יובל). מנגד, מדבריו בספר המצוות (עשה ק"מ), כמו גם מתחילת משנה תורה, נראה שמדובר בחובה לשבות מעבודת הארץ: "הציווי שנצטווינו לקדש את שנת החמישים, כלומר להשבית בה עבודת האדמה כמו בשמיטה". אמנם, יתכנו סתירות בין ספר המצוות לרמב"ם לבין ספרו משנה תורה, אולם כאן מדובר גם בענין קרדינלי הנוגע לתוכנה הבסיסי של המצוה, מה עוד שקיימת גם סתירה פנימית בתוך משנה תורה, והדברים קשים.
את ענין קידושו של זמן אנו מוצאים גם במקומות אחרים –קידוש השבת וקידוש החודש. בכל הנוגע לקידוש החודש, עמדת הרמב"ם (בשונה מהרמב"ן) היא שהדבר תלוי בקביעת בית הדין, שהם מקדשים את החודשים, והם בעצם הגורם המכונן בענין זה. בשונה מכך, בכל הנוגע לקידוש השבת – חלותה של קדושת השבת נובעת מאליה, וכשהאדם מקדש את השבת הוא אינו מכונן את הקדושה אלא רק מזכיר אותה ומכריז עליה (וכפי שכתב הרמב"ם מצות עשה קנה – 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר, זכרהו וקדשהו בברכה). קידוש החודש וקידוש השבת אינם משיקים כלל, שכן קידוש החודש נעשה על ידי בית הדין, ואילו לאדם האינדיבידואלי אין נגיעה לכך, ולא חלה עליו חובה מיידית בענין זה, ואילו בקידוש השבת בית הדין כלל אינו מעורב.
ומה בנוגע ליובל? אם נרצה ליישב את דברי הרמב"ם באופן הרמוני נוכל לומר שהיובל מהווה קפיצת מדרגה המשלבת בין שתי שיטות הקדושה: ראשית מדובר בפעולה מכוננת של בית הדין (ראה גם בחידושי הגר"ח הלוי, שמיטה ויובל, י, ה). שנית - קידוש היובל נעשה גם בפעולת האדם הפרטי – שביתה ממלאכה, שחרור עבדים ועוד, של אלו מהווים חלק ממצות קידוש היובל (וזאת בשונה מקידוש השבת, שהשביתה ממלאכה נמנית כמצוה נפרדת ממצות הקידוש). לפיכך אנו מוצאים בקידוש היובל שתי פעולות מכוננות – האחת מצידו של בית הדין, והשניה מצידו של האדם הפרטי. בשל העובדה ששתי מסגרות אלו מכוננות את קדושת היובל – מהוות שתיהן רכיב של אותה מצוה, ונמנות כאחד.
עדכוני מכס ורגולציה
