בפרשתנו אנו קוראים את פרשיית המילואים (החניכה / הטירונות) של הכהנים שהתבצעה במשך שבעה ימים – הלבשתם בבגדיהם, הקרבת הקרבנות המיוחדים, מתן הדם על תנוך אזנם הימנית ובוהן ידם ורגלם הימנית, ועוד. הציווי עצמו ניתן בפרשת תצוה, והביצוע נעשה בפרשתנו. מעבר לפירוט הביצוע, פרשתנו מוסיפה שהדבר נעשה במעמד כל העדה: "ויעש משה כאשר צוה ה' אותו, ותקהל העדה אל פתח אוהל מועד. ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות". והסביר על כך רש"י – שמשה אמר לבני ישראל 'דברים שתראו שאני עושה לפניכם ציווני הקב"ה לעשות, ואל תאמרו לכבוד אחי אני עושה'. חניכת הכהנים נעשתה, אם כן, באופן שהכהנים יכנסו לתפקידם החדש באופן חלק וללא תקלות, טענות או פקפוקים, ואכן הביצוע, עד היום השמיני, נעשה באופן מושלם: "ויעש אהרון ובניו אל כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה" (סוף פרשת צו).
אחד הדברים המרתקים בסיפורי התורה הוא התופעה החוזרת ונשנית של השתבשות התוכניות של המתכננים השונים, לרבות אלו של הקב"ה עצמו (!) (בשל הבחירה החופשית שניתנה לאדם). משמעותית לא פחות היא הכנות העמוקה שבה הדברים מסופרים, ללא טיוח או הסתרה. נציין בענין זה את שיבוש התוכניות הבאות: השחתת האנושות את דרכה והבאת המבול, הברכות שתוכננו לעשו וניתנו ליעקב, חטא העגל – מיד אחר מתן תורה, חטא המרגלים ודחיית הכניסה לארץ ישראל, ועוד.
אם יש משהו שאפשר לומר עליו תוכנן באופן מוקפד, ובוצע בהתאם לכך, והיה אמור 'לדפוק כמו שעון' אלו הם מילואי הכהנים. הציווי ניתן במפורט, והדברים חזרו והתבצעו שבע פעמים, והכל - לעיני העם. לאחר טקס שכזה מוסד הכהונה היה אמור להיות מבוסס ומושרש, וללא כל טענות ופקפוק.
אלא ששום דבר מזה לא קרה, והאירוע החגיגי השתבש וכשל, ותכליתו לא מומשה: ראשית, הטקס השתבש בצורה נוראית, עם הקרבת האש הזרה של נדב ואביהוא ביום השמיני, ומותם הטרגי (כפי שנקרא בשבת הבאה). שנית, על אף שטקסי המילואים נעשו לפני העם כדי למנוע לזות שפתים, הרי שקמו פקפוקים קשים על מוסד הכהונה מצידם של בני לוי ואחרים ("כי כל העדה כולם קדושים ולמה תתנשאו על קהל ה'" – קרח ועדתו), עד שהיה צורך שתפצה האדמה את פיה כדי לגדוע את המחלוקת, ולמעשה גם בכך לא היה כדי להכריע בקרע העצום, עד שהגיעה פרשיית הנחת המטות באוהל מועד, וביססה את מעמדו של בית אהרון ("והנה פרח מטה אהרון לבית לוי, ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים"). שלישית, ועל פי המדרש, בטחונו העצמי של אהרון בתפקידו ובכהונה לא רק שלא בוסס והתחזק, אלא שנפגע באופן משמעותי, וכאשר נשיאי השבטים הקריבו את קרבנותיהם בחנוכת המשכן, חלשה דעתו של אהרון שלא היה עמהם בקרבן בחנוכת המשכן לא הוא ולא שבטו, עד שאמר לו הקב"ה שחלקו גדול משל הנשיאים, שכן הוא (אהרון) מדליק ומטיב את הנרות במנורה מדי יום (ראו ברש"י לתחילת פרשת בהעלותך). כאמור, שום דבר מהתכנון המקורי לא התקיים: הטקס, כמו גם מעמד הכהונה, השתבשו והתעוותו באופן קטסטרופאלי.
מה עולה מזה? ההכרה בכוח הבחירה החופשית שנתן ה' לאדם. במסגרת בריאת האדם נתן ה' לאדם את הבחירה החופשית לעצב את מהלכיו ועתידו כרצונו, והעניק בידיו כוח עצום, לשנות אף את תוכניותיו ומהלכיו של הקב"ה. גם כאשר הקב"ה קבע מתווה מסוים, הוא איפשר לאדם, מכוח הבחירה החופשית, לשנות מתווה זה ולהגיע למחוזות אחרים מהמתוכנן. כאשר האדם עושה זאת, הוא "מאלץ" את הקב"ה לתקן את המתווה ולקבוע מתווה חדש או לנקוט במהלכים לשימור המתווה המקורי. כך היה בחטא העגל (אליבא דכולי עלמא חטא העגל שינה את המתווה המקורי, והפרשנים חלוקים בשאלה מה בדיוק שונה. לדעת הספורנו, למשל, בעקבות חטא העגל ניתן הציווי בענין הקמת המשכן !; אנו כתבנו כי חטא העגל הוביל להתרחקות ה' מהעם והאדם). שינוי מתווה גם אירע בעקבות חטא המרגלים - סיבוב העם במדבר ארבעים שנה כמעט, באופן המנוגד לגמרי לתוכנית המקורית להגיע לארץ ישראל תוך מספר שבועות.
בענין שלנו - מילואי הכהנים - המתווה המקורי כמעט כשל, ותכליתו היתה קרובה שלא התממשה. בסופו של דבר, המתווה המקורי התקיים, אך במחיר כבד ביותר - מותם של שני בני אהרון, ותוך התערבות דרמטית של ה' בנעשה: עונשם של קורח ועדתו ואשרור הבחירה במטה אהרון באמצעות נס (פרשיית הנחת המטות שנזכרה לעיל).
עדכוני מכס ורגולציה
