בולטים בחריגותם הציוויים הנזכרים בפרשתנו בענין עריכת נרות שמן הזית על המנורה ובענין עריכת לחם הפנים של השולחן. לא זו בלבד שעל פניו נראה שציוויים אלו מובאים ללא כל הקשר וזיקה לסביבתם (פרשיית המועדות מצד אחד, ופרשת המקלל ושמיטה ויובל מצד שני), אלא שגם ידוע שעניינים אלו נזכרו כבר בעבר בעת הציווי על הקמת המשכן, בפרשות תרומה ותצוה. לפיכך ראוי להקשות ולשאול מדוע הביאה התורה עניינים אלו בשנית, ומדוע דווקא כאן?
המפתח לפתרון שאלה זו נמצא בחשיפת הפרטים שהתחדשו בפרשתנו בנוגע לאותם עניינים, וקיימים מספר פרטים כאלו. בכל הנוגע למנורה, חידשה פרשתנו שאהרן הכהן יערוך (=יסדר) את הנרות על המנורה דווקא, ולא בכלי אחר, שכן מהאמור בספר שמות ניתן להבין שאין מניעה לערוך את הנרות בכלי אחר, ובלבד שבסופו של התהליך הנרות יודלקו במנורה. באשר ללחם הפנים והשולחן סיפקה פרשתנו פרטים רבים אודות כמות הלחם (שתים עשרה חלות), מועד עריכתו (ביום השבת), וגם אודות מקום עריכתו – על השולחן עצמו, שכן מהאמור בספר שמות, ובדומה למנורה, ניתן להבין שאת ארגון הלחם ניתן לעשות במקום אחר, ובלבד שבסופו של דבר יושם הלחם על גבי השולחן.
מדובר בחידוש של ממש ולא בהבהרה של מצב קיים, שכן כבר קראנו בעת השקת המשכן על פעולות עריכת הלחם והדלקת הנרות (שבאותו שלב בוצעו על ידי משה), אלא שבתיאור מפעולות לא ניתן פירוט מדויק של הדברים שנעשו, וניתן להניח שלא ניתנו דגש או חשיבות לפרטים הללו, והתורה היתה אדישה ביחס לביצועם.
הגענו לנקודה קריטית: בשונה, למשל, מענייני הקרבת הקרבנות על גבי המזבח, שביחס אליהם סיפקה התורה ספר הפעלה ברור ומפורט (פרשות ויקרא-צו), הרי שבקשר לנרות וללחם העניקה התורה חופש פעולה מסוים לגורם המבצע, יהיה זה משה או הכהן, בשאלות אופן הפעולה. דווקא במשכן, בסביבה בעלת כללים נוקשים ומסודרים, הותירה התורה אזור בלתי מוסדר, הנתון להכרעתו ושיקול דעתו של בעל התפקיד.
כל זאת – עד לפרשתנו. בפרשתנו ביטלה התורה את המרחב הזה והכפיפה גם אותו לספר ההפעלה המפורט. ועל כך כמובן יש לתמוה. מדוע ביקשה התורה לצמצם את חופש הפעולה בענין זה? מדוע שאלת המיקום כל כך חשובה? מדוע דווקא כאן?
כפי שעולה בבירור מפשט הדברים, כל אירועי פרשתנו אירעו לאחר היום השמיני של הקמת המשכן, ולאחר הטרגדיה של מותם של בני אהרון – נדב ואביהוא. על המניע למעשיהם של נדב ואביהוא עמדנו בעבר, ומכל מקום ברור, ברמת המעשה שבוצע, שנדב ואביהוא פרצו לגמרי את מגבלת המקום. את האש הם הבעירו שלא על גבי המזבח, ואת הקטורת הם נתנו שלא על גבי מזבח הקטורת, ללא כל היתר, באופן שכל מעשם היה "אש זרה". מעשה זה, שאירע ביום החגיגי להקמת המשכן, על ידי בחירי בניו של אהרון הכהן – אלו שעלו להר יחד עם שבעים הזקנים – הוביל לנקיטת צעדים רגרסיביים ולביצוע רפורמה מרחיקת לכת, שגם עליה עמדנו בעבר, ושעיקרה היה הידוק משטר הפיקוח על הקרבת הקרבנות. השלכותיו של משטר הפיקוח הזה היו רבות ומגוונות – איסור אכילת בשר ללא הקרבתו במשכן, הוספת נדבכים מסויימים לחגים, וגם – ובזה אנו שבים לענייננו - ביטול מרחב הפעולה האישי שניתן לאנשי הביצוע במשכן.
עדכוני מכס ורגולציה
