פרשתנו מספקת לנו דוגמאות נהדרות להיקף השתרעותו הרחב של המושג מצות עשה. בדברינו על פרשת שמיני בשנה שעברה, עמדנו על דבריו של רב אדא במדרש תנחומא לפרשת כי תצא, לפיהם "מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה יש בתורה כמנין איברין שבאדם, ובכל יום ויום צועקים על האדם, עשה אותנו שתחיה בזכותינו ותאריך ימים". והסביר רש"י במקום אחר (מכות כג, ב) "שכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה". הסברנו שם שהמעיין במנין המצות יראה שהאידיאל הנשגב של קיום כל רמ"ח מצות עשה באופן אקטיבי אינו בר מימוש, שכן קיימות מצות עשה בעלות רמה אקטיבית נמוכה ביותר, כמו דין טומאת נבילה (עשה צ"ו), ודין טומאת שרץ (עשה צ"ז), הנזכרות בפרשתנו, שהינן מצוות הקובעות מעמד הלכתי, של טהור וטמא, שיש לו השלכות בענין מקדש, אכילת קודשים וכו', אך המצוות עצמן אינן מטילות כל חובה שהיא, שכן אין חובה להיות טהור, ובוודאי שאין חובה להיטמא טומאת שרץ.
בנוסף לענייננו הטומאה הנ"ל, כוללת פרשתנו דוגמאות למצוות אחרות שגם בהן מימד האקטיביות שבמצות העשה מקבל גוון שונה לגמרי מהצפוי. כוונתנו למצוות הקשורות לסימני בעלי החיים המותרים במאכל: הציווי שנצטווינו בסימני בהמה וחיה (עשה קמ"ט), הציווי שנצטווינו בסימני העוף (עשה ק"נ), הציווי שנצטווינו בסימני חגבים (עשה קנ"א), והציווי שנצטווינו בסימני דגים (עשה קנ"ב). לגבי מצוות אלו הסביר הרמב"ם: "והענין באמרנו שהיא מצות עשה מה שהזכרתי לך שאנו נצטווינו לדון בסימנים אלו ונאמר זה מותר לאכלו וזה אינו מותר".
על מנת להסביר מהו בדיוק הציווי שבו עסקינן, נספר כי הרמב"ם מכנה מצוות אלו בשם "לאו הבא מכלל עשה" שדינו כעשה. היכן בדיוק נכנס כאן הלאו? לגבי הדגים, למשל, נאמר "את זה תאכלו מכל אשר במים", ומכאן למדו שדווקא את אלו מותר לאכול, ולא את הדגים האחרים. מצד שני, ברור שהפסוק אינו מציין חובה אקטיבית לאכול דגים, לכן מה שניתן ללמוד מאותו ציווי ("את זה תאכלו") הוא שעלינו להימצא במצב שבו לא נאכל דג טמא. זהו לאו הבא מכלל עשה, שדינו כעשה (לשיטת הרמב"ם, ויש חולקים על כך, שכן הענין שנוי המחלוקת במסכת זבחים).
נמצא, שאין על האדם חובה אקטיבית לאכול בעלי חיים טהורים, שהרי הוא יכול להיות צמחוני כל ימי חייו. מצד שני, עליו לדאוג לכך שלא יאכל דברים טמאים. וכיצד יגיע לכך? על ידי בדיקה הסימנים ולימודם. וזהו תוכנה של המצווה – לבדוק בסימני בעלי החיים.דברים ברורים כתב הרמב"ם בתחילת הלכות מאכלות אסורות: "מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף וחגב שמותר לאכלן, ובין שאין מותר תאכלן".
המענין הוא שהתוכן עצמאי של המצוות הללו הוא החיוב לפעול בשקידה ולא להתרשל, שהרי אין עלינו חובה לאכול כלל בשר, אלא שלא להגיע למצב של אכילת בשר אסור. במלים אחרות, מדובר במצוות הקובעות בפנינו חובת זהירות – באילו אמצעים עלינו לנקוט על מנת שלא נאכל מאכלות אסורים.
בהמשך לכך, כתב בעל "קנאת סופרים" על הכלל השישי שבספר המצוות, כי מי שאכל בשר בהמה ללא בדיקת סימניה, והתברר שהיא טהורה – עדין ביטל את מצות העשה שלפנינו, מפני התרשלות שנהג בעצמו.
עדכוני מכס ורגולציה
