טהרת המצורע, שעליה אנו קוראים בפרשתנו, הינה תהליך מורכב ובלתי שגרתי.
תחילתו של התהליך – בכך שהכהן מוצא ש "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע". או אז מביא המיטהר שתי ציפורים, עץ ארז, שני תולעת ואזוב – ציפור אחת שוחט הכהן וצפור שניה משולחת לחופשי, המיטהר מגלח את שערו, טובל וחוזר למחנה. לאחר שבעה ימים מגלח המצורע בשנית את כל שערו וטובל. למחרת (כעבור שמונה ימים מיום שהצרעת נרפאה) מביא המצורע את קרבנו ובכך נשלמת טהרתו.
כל אחד מהשלבים הנ"ל (ציפורים ותגלחת ראשונה, תגלחת שניה, וקרבן) נמנה על ידי הרמב"ם כמצוה נפרדת(עשה ק"י, קי"א, ע"ז, בהתאמה), על אף שבסופו של דבר מדובר בתהליך טהרה אחד. על כך כמובן יש לתמוה, שכן אם בסופו של דבר מדובר בתהליך אחד של טהרה מדוע יש לפרקו לשלוש מצוות נפרדות?
התשובה בעיקרה ניתנה כבר על ידי הרמב"ם עצמו (עשה קי"א), והיא מצויה בכך שכל אחד מהשלבים מציין מאפיין אחר בחזרתו של המצורע לחיים הנורמליים לאחר ישיבתו בדד מחוץ למחנה, וכל אחד מהשלבים מהווה התקדמות ביחס למצב שקדם לו.
השלב הראשון – שלב הציפורים והתגלחת הראשונה - מציין את חזרתו של המצורע אל המחנה ("ואחר יבוא אל המחנה") לאחר תקופת הבדידות, אך טבעי הוא ששלב זה מתאפיין בשילוח הציפור החיה על פני השדה. (וכל זה, בניגוד מוחלט לצמד המקביל – שעירי יום הכיפורים - שהשעיר שאינו נשחט משולח לעזאזל). ואולם גם אם המצורע חזר לביתו, הוא עדין אינו חובר לסביבתו, שכן המצורע עדין טמא, והוא מטמא כשרץ.
השלב השני – התגלחת השניה – מביא לכך שהמצורע חדל מלטמא את סביבתו והוא חובר אליה בצורה שלימה ("וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים טהר").
ואולם במישור החיים הרוחניים המצורע עדין חסר, שכן הוא מוגדר כ"מחוסר כפרה" והוא אינו יכול לאכול קדשים ולהיכנס לעזרה שבמקדש. על מנת שיוכל לחזור למצב השלם והבריא, של אכילת קדשים וכניסה למקדש, על המצורע להקריב את הקרבן, וזהו השלב השלישי.
נמצא, שכל אחד מהשלבים מציין רכיב התקדמות נפרד וחדש, ולפיכך ראוי כל אחד מהשלבים להימנות כמצוה עצמאית.
עדכוני מכס ורגולציה
