בפרשתנו אנו קוראים את הציווי "אל תחלל את בתך להזנותה, ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה" (יט, כט). כל הקורא פסוק זה אינו יכול שלא לשאולכמה ציוויים כולל פסוק זה: האם מדובר בציווי אחד – "אל תחלל את בתך להזנותה", ואילו החלק השני של הפסוק - "ולא תזנה הארץ" הינו תוצאה של שמירת הציווי, אם שגם החלק השני הינו ציווי עצמאי? אכן, החלק הראשון של הפסוק נמנה כמצות לא תעשה על דעתם של מוני המצוות (ראה, למשל, בספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה שס"ה, הקובע את האיסור לקיים חיי אישות ללא כתובה וקידושין), ואילו שהחלק השני נותר בסימן שאלה. לדעת הרמב"ם מדובר בתכליתו של האיסור הנ"ל (דהיינו – כדי שהארץ לא תימלא זימה), והוא אינו נמנה כמצוה משום שלדעתו אין למנות את התכליות כמצוות בפני עצמן.
השימוש בכלל הזה מסייע להסרת מספר תמיהות על מנין המצוות לרמב"ם. למשל – מדוע הרמב"ם לא מנה את מצות זכירת יציאת מצרים בתרי"ג מצוות (התשובה: משום שמדובר בתכליתה של מצות הפסח - "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"), או מדוע הרמב"ם לא מנה את מצות זכירת המצוות בתרי"ג מצוות (משום שמדובר בתכליתה של מצוות ציצית: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי"), או מדוע הרמב"ם לא מונה את חובת שמירת הגוף כמצווה (בשל קיומה של התכלית "למען תחיון ורביתם" – דברים ח, א), או מדוע הרמב"ם לא מנה את מצוות ישוב ארץ ישראל כמצוה (בשל היותה תכלית שמירת המצוות כולן – "ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה"(.
לנוכח האמור לעיל, יש לשאול מדוע לא ראתה התורה לנסח תכליות אלו באופן כזה שהן יימנו כמצוות עצמאיות, וזאת במיוחד לנוכח חשיבותן של אותן תכליות. מדוע לא ראתה התורה למנות מצווה ברורה של זכרון יציאת מצרים? מדוע (לשיטת הרמב"ם) לא קבעה התורה ציווי מפורש של ישוב ארץ ישראל?
עיון באותן תכליות יצביע על כך שאין מדובר בתכליות נקודתיות הנוגעות בפרט כזה או אחר שבתורה, אלא בתכליות מערכתיות המשתרעות על היקף חייו של האדם מישראל ועל עם ישראל. אמנם, ניתן להגיע לתכליות אלו באמצעות קיום מצוות ספציפיות, אך ניתן להגיע אליהן גם באמצעות מעשים שמחוץ למערכת המצוות. למשל: ניתן לזכור את יציאת מצרים לא רק באמצעות חג הפסח אלא גם באמצעות הקידוש על היין בשבת, או באמצעות קריאת פסוקים ומאמרים העוסקים בענין זה. הואיל וכך, נסיון לייצר קונקרטיזציה של התכליות היה בהכרח מגמד אותן אל תוך מה שכלול בהן באופן מפורש, באופן שהיה מחמיץ את האפשרות להגשמת תכליות אלו גם באמצעים נוספים, חוץ-מצוותיים.
ומה מעמדו של המעשה או המחדל המגשים את מילוי התכלית שאינו מצוי בתוך מערכת המצוות הפורמלית? האם מדובר בחיוב של ממש או שמא מדובר בדבר הרשות הנחשב כמעשה רצוי? זוהי שאלה שהתשובה עליה אינה פשוטה, ונביא על כך את עמדתו של ראש הישיבה, הרב רבינוביץ, במאמרו "שיטת הרמב"ן והרמב"ם במצות ירושת הארץ", תחומין ה, 180: "נמצינו למדים שכל דבר שהוא מטרה ותכלית למצוות בהכרח הוא כללי יותר ואינו מוגבל לפרט או פרטים מסוימים שניתן לזהות בדיוק מה מהווה קיום המצווה ומה ביטולה. ... גילה הכתוב כי תכלית מסוימת רצויה היא. נמצא כל המקדם תכלית זו אף הוא רצוי. הואיל ומי שצווה על המצוות רוצה במטרות הללו – הכי אין ברצון זה כדי לחייב אותנו ?"
עדכוני מכס ורגולציה
