בפרשתנו אנו קוראים את הציוויים הבאים בענין השמיטה: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".
הרמב"ם מנה בענין זה שלש מצוות – מצות עשה אחת ושתי מצות לא תעשה. מצות העשה היא "לשבות בשנה שביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות... וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה". מצוות הלא תעשה הן שלא לעבוד את עבודת הארץ בשביעית, ולא לעבוד את עבודת האילן בשביעית, והעובד - "עבר על לא תעשה, שנאמר שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור" (הלכות שמיטה ויובל א, א)
האם תוכנם של העשה והלאווין חופף? כלומר - האם כל פעולה שתהווה עבירה על איסורי העבודה בשביעית תהווה גם ביטול מצות עשה של השביתה, והאם כל מעשה שיהווה ביטול מצוה עשה של חובת השביתה בשביעית יהווה גם עבירה על הלאווים? מלשון הרמב"ם נראה שיש זהות מוחלטת שהרי כרך את כל הציוויים יחדיו: "כל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה". יחד עם זאת, יש שהסבירו שתוכן העשה רחב יותר מהלאווין, שהעשה מצווה שהקרקע תשבות (חובת חפצא), ועל כן גם אמירה לגוי שיעבוד בשדה בשביעית תהיה אסורה, בעוד שהלאווין מכוונים כלפי האדם מישראל שלא יבצע את עבודות הארץ והשדה (חובת גברא) (ראה בספר השמיטה לרב טיקוצ'ינסקי, ח"א פ"ב ה"ש 2). מנגד, מלשון הרמב"ם לעיל נראה שגם מצות העשה מוטלת על האדם, שהרי כתב בפירוש "וכל העושה מלאכה מעבודה הארץ ביטל מצות עשה", דהיינו שהדגש הוא על האדם העושה מלאכה (ראה ביד פשוטה לרב נ.א. רבינוביץ על הלכות שמיטה ויובל, עמ' יב', שהרחיב בענין זה).
השאלה האם מונים כמצוות נפרדות מצוות עשה ולא תעשה שחופפות בתוכנן שנויה במחלוקת. שיטת הרמב"ם היא שמונים גם את העשה וגם את הלאו, ולכך הקדיש את הכלל השישי בספר המצוות. שיטת רס"ג היא שמונים רק אחד מהם – או את העשה או את הלאו – המרכזי שביניהם. (ואגב, בענין השמיטה מנה רס"ג גם את העשה וגם את הלאו, ועל כן הסבירו בשיטתו שאין חפיפה בין הציוויים, שכן מצות העשה רחבה יותר וכוללת גם אמירה לנכרי (ראה בדברי ר"י פערלא למצות עשה ס"א)).
מדוע לשיטת הרמב"ם ראוי למנות מצוות חופפות? למעשה, מגמת המצות העשה והלא תעשה - שונה לגמרי. במצוות לא תעשה הדגש הוא על התרחקות מהמעשה הלא נכון: שמירת האיסור אינה לוקחת אותנו קדימה, אלא מרחיקה אותנו מהמעשה הלא נכון ושומרת עלינו שלא נתדרדר אחורה. מנגד, במצות העשה הדגש הוא על ההליכה קדימה: למשל, הקנית דעה נכונה או מידה ראויה – ראה מורה נבוכים ג, כז). וכך, למשל, אדם שנאנס ולא קיים את המצווה – אם עבר על לאו, הרי שמצב האונס גורם לכך שאין בביצוע העבירה משום הליכה אחורה. מצד שני, אם ביטל מצות עשה, ברור שמצב האונס לא גורם לכך שהאדם ייראה כאילו הוא כן קיים את מצות העשה, ומצב האונס לא לוקח את האדם קדימה (ראה בהרחבה בגליון 8 של מידה טובה, אדר ב' תשס"ח). על כן, בשל שתי מגמות שונות אלו, יש למנות את המצוות החופפות.
עדכוני מכס ורגולציה
