בפרשתנו אנו קוראים על שלוש עבירות מסוימות, שלגביהן קבעה התורה שהחוטא יקריב קורבן שערכו משתנה לפי מצבו הכלכלי של החוטא ("קרבן עולה ויורד"). עבירות אלו הן: שבועת ביטוי (מי שנשבע לשקר על עובדה מסוימת, כגון שלא אכל דבר מסוים); שבועת עדות (מי שנשבע לשקר בבית הדין שאינו יודע להעיד על אירוע מסוים שהיה נוכח בו); וטומאת מקדש וקודשיו, כלומר מי שנכנס למקדש כשהוא טמא, או מי שאכל קורבנות כשהוא טמא. הקרבן הוא בהמה, או שתי ציפורים, או מנחת סולת.
ביחס למנחת הסולת של החוטא אנו מוצאים שתי הוראות ברורות המבדילות מנחה זו מהמנחות הרגילות. בעוד שלמנחות הרגילות מוסיפים שמן ונותנים עליהן לבונה ("ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה"), הרי שבמנחת החוטא אסור לעשות כן – "לא ישים עליה שמן, ולא ייתן עליה לבונה".
הטעם המרכזי שניתן לאיסורים אלו הוא שהשמן והלבונה מסמלים חשיבות – את המלכים מושחים בשמן, והלבונה היא שרף ריחני ששימש כאחד ממרכיבי הקטורת - ולמנחת החוטא לא ראוי לספק את החשיבות הזו (ראו בספר החינוך, מצוה קכ"ה).
איסורים אלו, שלא לשים שמן ולא ליתן לבונה, נימנו על ידי רוב מוני המצוות, ובכללם הרמב"ם (ל"ת קב, קג) ורבי סעדיה גאון, כשני איסורים נפרדים, וזאת בעקבות דברי המשנה במסכת מנחות הקובעת "וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה". אלא שיש להבין מדוע קבעה המשנה כך, שכן לכאורה נראה שמדובר בענין אחד ולא בשני עניינים נפרדים.
התשובה מצויה בכך שמדובר בתופעה בעלת שני שלבים מדורגים. שימת השמן על המנחה היא מעשה בלתי הפיך שכן משעה שהשמן התערבב עם הקמח שוב לא ניתן להפריד ביניהם. לפיכך כאשר הכהן שם שמן על מנחת החוטא, הוא יצר מנחה פסולה. מתן הלבונה על גבי המנחה והקרבתה היא כבר שלב שני וחדש, הכולל הקניית חשיבות לדבר פסול. לפיכך נמנים האיסורים כשני איסורים נפרדים.
תופעת שני השלבים המדורגים קיימת גם במעשים שבגינם מוקרבת המנחה – שבועת ביטוי, שבועת שקר וטומאת מקדש וקודשיו – שגם הם כוללים שני שלבים שכאלו. בכולם קיים רובד ראשון של יצירת סטטוס מסויים: אמירת שקר או היטמאות. על גבי רובד זה בא הרובד השני שבגינו מוקרב הקרבן: שבועה או עדות על דבר שקר, או כניסה למקדש ואכילת קודשים במצב של טומאה. לפיכך ניתן לומר שהמבנה של מנחת החוטא מותאם כלפי האיסורים שעליהם היא באה לכפר.
עדכוני מכס ורגולציה
