הייתי מעיז ואומר שבני ישראל הוכו בתדהמה, או לפחות הופתעו כהוגן, כאשר שמעו את לראשונה את דברי פרשתנו - "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו...ופניתי אליכם והפריתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם...ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה...לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי... אף אני זאת אעשה לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת... ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת בחמרת קרי וייסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם".
אין זאת בשל עוצמתה של התוכחה, אלא בגלל ה"מוזיקה" הכללית של הדברים - אם תשמרו את המצוות תקבלו שכר, ואם לא תשמרו את המצוות תקבלו עונש. הדברים כל כך שונים מן ה - "אם" הראשון ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני - "ועתה אם שמוע תשמעו את בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" - שאינו עוסק בשכר ועונש אלא בדבר האמיתי – ממלכת כהנים וגוי קדוש.
אכן, הרקע להפתעה הוכן באופן יסודי: ספר ויקרא – הנחתם בפרשתנו – כלל מספר התוועדויות של משה עם ה': הראשונה - באוהל מועד, בענין הקרבנות, בעקבותיה - הציוויים בענין המאכלות האסורות, הצרעת והטומאות השונות, לאחר מכן סדרת הציווים שנאמרו אחרי מות שני בני אהרון, בהמשך – הציוויים בענין שמיטה ויובל ולבסוף הברכות ותוכחות פרשתנו. באופן מדורג ומובנה קיבל משה, ומסר, מערכת מסועפת חוקים ומצוות ברמת פירוט שלא היה דומה לה בעבר.
ספר ויקרא כולו מספר את סיפורה של הברית החדשה שנכרתה בין ה' לבין ישראל, במקום זו שהתבטלה עם חטא העגל ושבירת הלוחות. כינונה של ברית זו החל בעלייתו של משה עם הלוחות השניים, עת אומר לו ה': "הנה אנוכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות...ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", ואולם מסירת דברי הברית לעם ישראל וכריתת הברית עם העם נעשית בפרשתנו כאשר משה מספר לעם את תוכן הברית: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו...ופניתי אליכם והפריתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם". בין לבין מקבל משה סידרה ארוכה של חוקים המהווים את התשתית של הברית.
הפרתה של הברית הראשונה היתה אמורה, ובדין, להביא לחיסולו של עם ישראל, כפי שאמר ה' למשה לאחר חטא העגל "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול", שכן אי שמיעה בקול ה', לפי תפיסת הברית הראשונה, מפילה את המבנה כולו – לא סגולה מכל העמים, ולא ממלכת כהנים וגוי קדוש. תחנוניו הפנומנאליים של משה הצילו את העם אך לא הצילו את הברית, ועל חורבות הברית הראשונה הוקמה ברית חדשה, הבנויה על תפיסה אחרת לגמרי: ריבוי מצוות, ריבוי פרטים, ואלמנט יסודי של שכר ועונש. באופן זה, גם אם הברית תופר – הדבר יוביל לעונש חמור, את הברית תישאר על מכונה ולא תבוטל. ברית זו, של שכר ועונש, הציבה בפני עם ישראל מודל חדש של קשר עם ה', שהיה מפתיע ובלתי מצופה, ומודל זה הכריז סופית על גוויעתה של הברית הישנה.
דברים אלו יוכלו לסייע לנו להבין מדוע פרשתנו כוללת, בסופה, חתימה כפולה. כוונתנו לכך שלאחר התוכחות מובא פסוק חתימה ברור – "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן הק בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" – שהיינו מצפים שיחתום את הספר ואת כלל הענין, אלא שלאחר פסוק זה מגיעה פרשיית הנדרים ("איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'") וההקדשות ("ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה'"), שגם היא חותמת בפסוק דומה "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". ואנו תמהים – מדוע לא ניתנה פרשת הנדרים וההקדשות קודם לכן, יחד עם, נאמר, הציוויים בענין שמיטה ויובל, והיא נדחתה לאחר הברכות והתוכחות? את הפתרון נתן רבי עובדיה ספורנו על פרשתנו, שהסביר שפרשת הנדרים וההקדשות אינה מהווה חלק מהברית בין ה' לבני ישראל, ולפיכך היא ניתנה בנפרד. הספורנו אינה מביא את הסיבה לכך שפרשת הנדרים וההקדשות אינה מהווה חלק מהברית בין ה' לבני ישראל, אך הענין יובן היטב על סמך הדברים שהבאנו לעיל: הנדרים וההקדשות אינם יכולים להוות חלק מהברית החדשה בין ה' לבין ישראל שכן הם מהווים אנטי-תזה לה: הנדרים וההקדשות, בשונה מהציוויים והאיסורים המהווים כעת את תשתיתה של הברית החדשה, הינם מעשים וולונטריים שאינם באים מכוחו של ציווי, וככאלו אין הם משרתים את תכליתה של הברית החדשה שהציבה פרטי פרטים של מצוות ודינים כחומת מגן לפיכך אין לנדרים ולהקדשות מקום בברית.
עדכוני מכס ורגולציה
