בפרשתנו אנו קוראים את האיסור בענין קרבנות בעלי מומים: "כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם. ואיש כי יקריב זבח שלמים לה', לפלא נדר או לנדבה, בבקר או בצאן, תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו. עוורת או שבור או חרוץ או יבלת, או גרב או ילפת - לא תקריבו אלה לה', ואישה לא תיתנו מהם על המזבח לה'". ונלמדו מכך ארבע מצוות שונות – שלא להקדיש בעלי מומים לקרבן, שלא לשחוט בעלי מומים לשם קרבן, שלא לזרוק דם בעלי מומים על גבי המזבח, ושלא להקטיר אמורי בעלי מום (=שתי כליות, יותרת כבד והאליה), כולם או מקצתם (ספר המצוות, ל"ת צא, צב, צג, צד).
ענין זה מביא אותנו אל אחד מהעקרונות החשובים והמעניינים של הרמב"ם במנין המצוות: הקשר שבין הציווי לבין התוכן. לשיטת הרמב"ם, אין הולכים במנין המצוות לפי מספר המופעים שבו הציווי / האיסור מופיע בתורה, אלא לפי התוכן של אותו ציווי / איסור. הרמב"ם מדגים זאת יפה בענין חובת השביתה בשבת, המופיעה שתים עשרה פעמים ברחבי התורה, אך מנויה כמצות עשה אחת. הוא הדין לענין איסור אכילת דם המופיע שבע פעמים בתורה ויש למנותו כאיסור אחד. בהתאם לכך, מסיק הרמב"ם שקיימים ציווים בתורה שנכפלו לשם חיזוק בלבד ולא לשם הוספת מצוות. עמדה זאת משתלבת היטב בשיטתו של הרמב"ם (החולקת על דעות אחרות) ולפיה קיום המצוות נועד להביא את האדם לתכליות מסוימות ואינו רק משום עשיית ציווי ה'. הואיל ויש למצוות טעמים ותכליות, יש מקום למנות את המצוות לפי העניינים הכלולים בהם, ולא לפי כמות הציוויים המופיעים בתורה.
מצד שני, מסביר הרמב"ם כי אם קיימים מקורות ברורים המצביעים על כך שמדובר בציווים נפרדים ולא כפולים, כי אז יימנו אותם ציווים כמצוות עצמאיות. זהו בדיוק המקרה שלפנינו של ארבע המצוות שנזכרו לעיל – שלא לשחוט בעלי מומים לשם קרבן, שלא לזרוק דם בעלי מום על גבי המזבח, ושלא להקטיר אמורי בעלי מום, כולם או מקצתם - לגבי כל אחת מהן מביא הרמב"ם מקור הלכתי המצביע על כך שיש למנות את האיסור כלאו עצמאי.
אלא שבנוגע לאיסורים הנ"ל קיימת דעה במדרשי ההלכה ובתלמוד בבלי מסכת תמורה, לפיה היה ראוי למנות כאן חמש מצוות, שכן יש לפצל את איסור הקרבת אמורי בעלי מומין לשנים: איסור הקרבת כל האמורים, ואיסור הקרבת מקצת האמורים. הרמב"ם דוחה אפשרות זאת ופסק כאפשרות השניה הסוברת שאיסור הקרבת אמורי בעל מומים הוא "לאו שבכללות", ולאו שבכללות נמנה כלאו אחד ולא כשנים. המושג של "לאו שבכללות" הוא שלפעמים מתפרטים מלאו אחד מתפרטים כמה עניינים – למשל מהאיסור "לא תאכלו על הדם" לומדים שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, ושאסור לאכול קודשים לפני זריקת הדם, ושאסור לסנהדרין שהרגו את הנפש לטעום כל כל אותו היום. בענין זה, אילו היינו הולכים רק לפי עקרון התוכן, הרי שיתכן והיה מקום למנות כמה לאווים בשל שוני התוכן שביניהם. לכן בא הרמב"ם ומסייג ואומר, שיש חשיבות גם לקיומו של ציווי, כלומר: לא ניתן לומר שקיימת מצוות פלונית ללא שיופיע ציווי ברור אליה (בין אם הציווי ברור מהתורה שבכתב או מהתורה שבעל פה).
סיכומו של דבר: אין מצווה ללא ציווי, אך כמות המצוות נבחנת לפי תוכן המצווה ולא לפי מספר הציווים עליה.
עדכוני מכס ורגולציה
