בפרשתנו אנו קוראים על איסור אכילת החדש: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן א-להיכם, חוקת עולםלדורותיכם בכל מושבותיכם".
ומהו איסור החדש? מדובר באיסור לאכול מתבואת השנה החדשה קודם להקרבת מנחת העומר בט"ז בניסן (בזמן שבית המקדש היה קיים), או קודם לי"ז בניסן (בעת שבית המקדש אינו קיים).
האיסור על אכילת התבואה החדשה, חל על כל תבואה מחמשת מיני דגן שנזרעה החל מי"ג בניסן של השנה שעברה. הקרבת מנחת העומר (או התאריך י"ז בניסן, בעת שבית המקדש אינו קיים) מתירה את כל התבואה שנזרעה מי"ג ניסן של השנה שעברה ועד י"ג ניסן של השנה הזאת.
בטעם המצוה כתב בעל ספר החינוך: "לפי שעיקר מחייתן של בריות היא בתבואות, ועל כן ראוי להקריב מהן קרבן לה' אשר נתנם טרם יהנו מהן בריותיו, וכעין מה שאמר וזכרונם לברכה בדומה לזה: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה– מעל" (מצוה שי"ז).
אלא שמוני המצוות נחלקו בשאלה בכמה איסורים מדובר. לדעת ר' סעדיה גאון והרמב"ן – מדובר בלאו אחד – איסור כולל לאכול מהתבואה החדשה. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם מדובר בשלושה איסורים שונים: איסור לאכול לחם מהתבואה החדשה, איסור לאכול קלי מהתבואה החדשה, ואיסור לאכול כרמל מהתבואה החדשה.
הרמב"ם מביא ראיה לשיטתו מכך שהגמרא הכריעה שמי שאוכל לחם קלי וכרמל מהתבואה החדשה סופג עונש מלקות שלוש פעמים, ללמדנו שמדובר בשלושה איסורים. נקודת המוצא לשיטתו של הרמב"ם היא שלא ניתן ללקות שלוש פעמים על איסור אחד. בדיוק על נקודה זו חולק הרמב"ן ומסביר שאין קשר מחייב בין המלקות לבין האיסורים, ויכול אדם ללקות שלוש פעמים על אותו איסור.
שיטתו של הרמב"ם בנויה על כך שאנו רואים את המלקות (והענישה בכללותה) כמכשיר המתייחס לאדם החוטא (לכפר על נפש החוטא) ולחברה (לייצר הרתעה עתידית), כאשר המוטו הוא: ביצעת עבירה – תיענש; לא ביצעת – לא תיענש. בהתאם לכך, מצב שבו אדם ייענש שלוש פעמים על ביצוע אותו איסור נראה מעוות ובלתי הוגן, ומכשיר הוא יאבד מתוקפו. לפיכך אם מציינת הגמרא שמדובר בשלושה עונשים נפרדים – הכרחי הוא שמדובר בשלושה איסורים נפרדים.
שונה המצב אם נראה במלקות כתיקון כמכשיר הבא לתקן את הקלקול המיטפיזי שיצר ביצוע העבירה. כאן אין אנחנו דנים דווקא בגופו או בנפשו של החוטא או בעיצובה של החברה, אלא בעולם בכללותו שנפגם בעקבות העבירה ושטעון תיקון. בתמונה שכזו, אין אנחנו מחפשים הוגנות כלפי החוטא, או עיצוב של החברה, אלא מבקשים להביא תיקון לעולם המיטפיזי, ואין חובה שתתקיים הלימה מספרית בין ביצוע האיסור (הקלקול) לבין תיקונו.
אלא שאם אכן מדובר בשלושה איסורים שונים, מהי מהות ההבחנה שבין לחם לבין קלי לבין כרמל, ומדוע היה מקום להדגיש הבחנה זאת בפיצול האיסור לשלושה? הוסבר על ידי דוד עמית (http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=864) שהכרמל הוא העיבוד של התבואה הראשונית ביותר – קלייה של גרעינים של תבואה רכה שרק עכשיו הבשילה, ואילו הקלי הוא העיבוד של התבואה שהגיעה לסוף דרכה – גרעינים קשים. החלוקה לשלושה איסורים, בשונה מאיסור כללי אחד, באה להדגיש שקיימת נקודת מרכז אחת (לחם) ונקודות קיצון (כרמל וקלי), ואיסור החדש מקיף את הכלל – גם את המרכז וגם את נקודות הקיצון. החובה לתת את הראשית לה', לא נוגעת רק למרכז (למזון המרכזי, השגרתי, המקובל), אלא גם לקצוות. בפריסת האיסור לשלשה איסורים שונים אנו מדגישים את הטוטאליות של מתן ראשית התבואה לה'.
עדכוני מכס ורגולציה
