הדמיון בין עשרת הדיברות המופיעות בפרשת יתרו לבין פרשתנו (ויקרא י"ט) – בולט וברור, וכבר עמד עליו המדרש (הובא ברמב"ן על פרשתנו). וכך, בפרשתנו אנו קוראים "אני ה' אלהיכם", ובעשרת הדיברות "אנוכי ה' א-להיך"; "אלהי מסכה לא תעשה לך" אל מול "לא יהיה לך אלהים אחרים"; "לא תשבעו בשמי לשקר"
– "לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא"; "את שבתותי תשמורו" – "זכור את יום השבת"; "איש אמו ואביו תיראו" – "כבד את אביך ואת אמך"; "לא תעמוד על דם רעך" – "לא תרצח"; "אל תחלל את בתך להזנותה" – "לא תנאף"; "לא תגנובו" – "לא תגנוב"; "לא תלך רכיל בעמך" – "לא תענה ברעך עד שקר"; "ואהבת לרעך כמוך" – "לא תחמוד".
מדוע ראתה התורה לחזור על אותם דברים? "והלא כבר שמעו אותם בסיני ונכתבו על הלוחות והם כבר יודעים אותם, ומה התועלת בהישנותם"? (שאלתו הראשונה של האברבנאל בפרשתנו).
מקומה של פרשתנו ברצף הזמנים
כדי לענות על שאלה זו חשוב לקבוע את מקומה של פרשתנו על רצף הזמנים. פרשתנו נמצאת בתוך שני גושים שלגביהם ניתן לקבוע תאריך. הגוש הראשון הוא אותם ציווים שניתנו למשה ביחס לקרבנות ולטומאה וטהרה, והללו ניתנו למשה באוהל מועד לאחר הקמת המשכן ("ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד, לאמור").
הגוש השני כולל בין היתר את פרשת בהר סיני, הפותחת בפסוק "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם....". באשר לגוש זה, נחלקו הפרשנים במועד המדוייק שבו הוא נאמר למשה, וממשה לעם. לדעת האבן עזרא מדובר בדברים שנאמרו למשה כבר בעלייתו הראשונה להר סיני, לפני שבירת הלוחות, והבאתם כאן מהווה פירוט והרחבה של הדברים שנאמרו אז. לדעת הרמב"ן מדובר בדברים שנאמרו למשה בסיני לאחר שמשה שבר את הלוחות ועלה בחזרה להר, והתורה כאן מפרטת את מה שנאמר אז. יתרונו של פירושו של הרמב"ן הוא כמובן ברלבנטיות של הדברים – שכן הגיוני יותר, אם נשתמש בלשון ציורית, לחזור על דברים הנוגעים ללוחות שהתקיימו ולא ללוחות שנשברו. פירושו של הרמב"ן גם שומר על סדר הדברים ועל המוקדם והמאוחר בתורה, אם כי גם לגבי פירושו עדין ברור שציוויי אוהל מועד של תחילת ספר ויקרא, מאוחרים לאלו המופיעים בפרשת בהר סיני.
כעת יש לקבוע לאיזה גוש שייכת פרשתנו: האם לגוש הראשון של ציוויי אוהל מועד, או לגוש השני של ציווי בהר סיני של הלוחות השניים? די סביר להניח שהם שייכים לגוש השני, שכן ציוויי פרשתנו ניתנו לכלל ישראל ולא רק לכוהנים, והם עוסקים בעניינים כלליים ולא ענייני קרבנות וטומאה וטהרה, המאפיינים את רובן של פרשיות ויקרא – אחרי מות. אם כך הם הדברים, הרי שנוכל לסכם ולומר שעשרת הדברות המובאות בפרשתנו נאמרו למשה במסגרת עלייתו החדשה להר, לאחר ששבר את הלוחות הראשונים.
הברית הראשונה שקרסה
בנקודת הזמן הנוכחית, בה עם ישראל חנה בסביבות הר סיני, לפני תחילת המסע לארץ כנען, חווה עם ישראל שני תהליכי כריתת ברית. ברית אחת היא זו שהוצעה במעמד הר סיני הגרנדיוזי – "אתם ראיתם אשר עשיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ברית זו אושרה לאחר מכן על ידי העם למרגלות ההר, עם בנית המזבח ובנית שתים עשרה המצבות עבור שנים עשר שבטי ישראל. אז שמע העם את כל דברי ה' ואמר "נעשה ונשמע", ובהמשך לכך, כחלק מאותו מהלך, נצטווה העם להקים את המשכן לשם השראה שכינת ה' בעם.
ואולם, ברית זו, ובחירת עם ישראל להיות לה' ממלכת כהנים וגוי קדוש, קרסה בעטיו של חטא העגל, עם הודעת ה' למשה "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות לא, י). הודעה זו וניתוקו של ה' מהם הצהירו באופן ברור על מותה של הברית. השתדלויותיו הכבירות של משה נועדו להציל פיזית את העם, וכמובן שלא הצליחו (וגם לא ניסו) להציל את הברית.
המתווה החדש
ובכל זאת, הצליח משה לחזור עם מתווה חדש - ברית חדשה ודיסקרטית שנכרתה בחורב: "הנה אנוכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים" (שמות לד, י), ובהמשך: "ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שם, כז). לא היתה זו ברית רגילה אלא ברית חלקית, מקדמית וזמנית (משהו הדומה ל – "הסדר ביניים"): היא לא היתה הדדית אלא חד צדדית – ועם ישראל בחר במסגרתה לקיים את מצוות ה', אך בחירתו של ה' בעם ישראל טרם התבצעה.
איך יקדם המתווה החדש, החד צדדי, את כריתת של ברית הדדית? את השאלה הזאת באה תחילתה של פרשת בחוקותי להסדיר, והיא מספקת קווים ברורים: אם עם ישראל יקיים את מצוות ה' ובכך ישמור על הברית המקדמית והמותנית, תיכרת ברית חדשה והדדית - "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם... והקימותי את בריתי אתכם... ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם".
אופיו המיוחד של המתווה החדש
המתווה החדש – הן הברית המותנית והן ברית ההדדית שאמורה להיכרת בהמשך - לא הושתת על מעמד מכונן או על מסמך עקרונות מרכזי שנלווה לאותו מעמד, כי אם על רצף ארוך של ציוויים - חלקים ניכרים מפרשת קדושים, אמור בהר ובחוקותי - שכולם ביחד משמשים כמסד לכריתתה של הברית.
הסיבה לרצף הציוויים הארוך שניתן במסגרת המתווה החדש קשורה, באופן הדוק, לשכר ולעונש המתלווים לשמירת המצוות. במתווה החדש נקבע כי הפרת הברית תביא לעונש חמור, אך היא לא תבוטל. קיומם של שכר ועונש המלווים את הברית מגנים עליה מפני ביטולה, והפרת הברית אינו מוביל לביטולה של הברית אלא לענישת העם. פירוט רב של מצוות שומר על קיום הברית, ובמקרה של הפרת הברית מאפשר "פיצוץ מבוקר", שאינו מחייב את קריסת המבנה כולו. כל זאת, בשונה לברית הישנה שעיקרה הוא היותו של העם ממלכת כהנים וגוי קדוש, ללא כל שכר נלווה או עונש נלווה.
הברית הישנה היתה, אפוא, משחק "על כל הקופה", ועל פיו אם עם ישראל מקיים את הברית הוא מגיע לרמה העילאית של קירבה אל ה' והיותו גוי קדוש, ואם הוא מפר את הברית, הוא כלה ואובד. בעקבות חטא העגל התברר שברית כל כך עוצמתית אינה מתאימה לעם ישראל, שכן העם אינו מסוגל שלא לחטוא, וסופו – בעקבות חטאיו ובמסגרת הברית שנכרתה – להתכלות. לפיכך, עוצב הסדר חדש, שממנו נעדר המוטיב העוצמתי של ממלכת הכהנים והגוי הקדוש והוא מושתת כעת על מצוות רבות ושכר ועונש.
עשרת הדיברות בקונטקסט חדש
כפועל יוצא של אופיו המתווה החדש – שמירה על רצף ארוך של ציוויים – לא היה מנוס אלא לבטל את המעמד המיוחד שניתן בעבר לעשרת הדברות. תהליך זה בוצע באמצעות פירוק עשרת הדיברות מתוך המעטפת שליכדה אותן, ושילובן בתוך מארג מקיף של מצוות רבות. בכך, מצד אחד, נשמרו עשרת הדברות כציווים משמעותיים ומחייבים, ומצד שני הן איבדו את מעמדן הייחודי. התועלת בהישנותן של עשרת הדברות בפרשתנו, במענה שאלתו של האברבנאל "והלא כבר שמעו אותם בסיני ונכתבו על הלוחות והם כבר יודעים אותם, ומה התועלת בהישנותם" הינה הקונטקסט החדש שבו עשרת הדיברות ניתנו. שוב אין הן קובץ חוקים מכונן ומוביל, כי אם חלק ממארג חקיקתי מקיף בהרבה.
עדכוני מכס ורגולציה
