גיל נדל משרד עורכי דין

 

ויקרא -"הקרבנות - עידן של אי וודאות ואי בהירות" (תשע"א)

עוד בנושא
אחרי מות - המצוות בפרשה: מצוות ותכליות (התשע"ח(
ויקרא – "הר סיני, אוהל מועד ומה שביניהם" (תשע"ז).
בחוקותי - מודע נדחקה פרשיית ההקדשות לסוף ספר ויקרא? (תשע"ו)
קדושים - למה פוצלה פרשיית העריות לשני חלקים (תשע"ו)
עוד בנושא
שמיני - להוביל או לשתף? (תשע"ו)
בחוקותי - מפת הדרכים להסדר הקבע (תשע"ה)
תזריע – מצורע: קיסמו של לוג השמן של המצורע (תשע"ה)
בהר סיני - מבט מחודש (תשע"ד)
קדושים - דברים שהוצאו מהקשרם–על גלגולן של עשרת הדיברות בפרשת קדושים (תשע"ד)
בהר בחוקותי - מפת הדרכים להסדר הקבע (תשע"ג)
אמור - מספיחי הרפורמה (תשע"ג)
אחרי מות קדושים - לא לוקחים סיכון (תשע"ג)
תזריע מצורע - פותחים דף חדש - (תשע"ג)
שמיני - יומן אירועים (תשע"ג)
צו - מילואי הכוהנים: מדוע היה צריך לשנות את התוכנית המקורית? (תשע"ג)
ויקרא - תורת הקרבנות: סגירת מעגל כאובה (תשע"ג)
בחוקותי - ההפתעה הגדולה ( תשע"ב)
בהר סיני - מבט מחודש (תשע"ב)
אמור - "מיום הביאכם את עומר התנופה" או "מהחל חרמש בקמה"? על גלגוליה של ספירת העומר (תשע"ב)
אחרי מות - קדושים-על גלגולו של יום הכיפורים בעקבות חטא נדב ואביהוא (תשע"ב)
תזריע מצורע - השלמה ממקום של אי ודאות (תשע"ב)
צו - זאת תורה העולה: שילוב הרמוני או דיסוננס צורמני (תשע"ב)
ויקרא - "באוהל מועד או בהר סיני" (תשע"ב)
בחוקותי - "והקימותי את בריתי אתכם" - מה התחדש בברית החדשה?(תשע"א)
בהר סיני -"וכשנתרצה הקב"ה למשה בלוחות שניות ציוהו בברית חדשה"(תשע"א)
אמור - "ממחרת השבת" – שבת בראשית או יו"ט ראשון של פסח? (תשע"א)
קדושים - עשרת הדיברות של פרשת קדושים -(תשע"א)
מצורע - מי יפצח את הקוד של 'תורת המצורע ביום טהרתו'? (תשע"א)
תזריע - מדוע כתיבת פרשיית הצרעת נעשית בדילוגים? (תשע"א)
שמיני - מסייעיו של אהרון הכהן (תשע"א)
צו - "טקס חניכת הכהנים – אירוע שכשל ותכלית שלא התממשה (כמעט) " (תשע"א)
בהר סיני - המצוות בפרשה: קידוש היובל (תש"ע)
אמור - המצוות בפרשה: איסור חדש (תש"ע)
אחרי מות - קדושים - המצוות בפרשה: שליחת יד בממון הזולת (תש"ע)
תזריע-מצורע - המצוות בפרשה: חזרה מדורגת לחיים הנורמליים (תש"ע)
שמיני - המצוות בפרשה: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תיטמאו בהם" (תש"ע)
צו - המצוות בפרשה: "שכבוד הוא לקרבן שיאכלוהו משרתי ה' בעצמם ולא שיתנוהו לפחותים לאוכלו" (תש"ע)
ויקרא - המצות בפרשה: מנחת החוטא (תש"ע)
בהר בחוקותי - המצוות בפרשה: "והארץ לא תימכר לצמיתות" – איסור או תיאור מצב? (התשס"ט)
אמור - המצוות בפרשה: ציוויים ותכנים (התשס"ט)
אחרי מות - המצוות בפרשה: מצוות, מעשים ותכליות (התשס"ט)
תזריע מצורע - המצוות בפרשה: טהרה וכפרה (התשס"ט)
שמיני - המצוות בפרשה: הימנעות ממאכלות אסורות - לפעול בשקידה ולא להתרשל (התשס"ט)
צו - המצוות בפרשה: "אש התמיד – אף על פי שהאש ירדה מן השמים, מצוה להביא אש מן ההדיוט" (התשס"ט)
ויקרא - המצוות בפרשה: הקרבן והמלח (התשס"ט)
בחוקותי - המצוות בפרשה: ירדה תורה לסוף מחשבת האדם (התשס"ח)
בהר - המצוות בפרשה: האם קיימים ציוויים כפולים בענין מלאכה בשביעית? (התשס"ח)
אמור - המצוות בפרשה: קידוש ה' וחילול ה' (התשס"ח)
קדושים - המצוות פרשה: מדוע הציווי "קדושים תהיו" לא נכלל בתרי"ג מצות? (התשס"ח)
שביעי של פסח - המצוות בפרשה: ספירת העומר בימינו ומנין המצוות (התשס"ח)
פסח - המצוות בפרשה: המוקד של ליל הסדר (התשס"ח)
מצורע - המצוות בפרשה: "מצורע ושאר טמאים: אתם לא חייבים להיטהר, אבל הודיעו על מצבכם" (התשס"ח)
תזריע - המצוות בפרשה: לידת בן ולידת בת – טומאה וטהרה שונות, קרבן זהה (התשס"ח)
שמיני - המצוות בפרשה: מצות עשה נטולת מעשה – יש חיה כזאת! (התשס"ח)
זכור - המצוות בפרשה: כמה מצוות כרוכות בעמלק? (התשס"ח)
עוד בנושא

 

הביטוי "ריח ניחוח" שנאמר ביחס לקרבן, חוזר על עצמו מספר פעמים בפרשתנו: למשל, בענין קרבן העולה - "והקטיר הכהן את הכל המזבחה, עולה אשה ריח ניחוח לה'". ביטוי זה נזכר בתורה מוקדם בהרבה, עוד בתחילתו של ספר בראשית, כאשר התורה מספרת על נוח היוצא מן התיבה: "ויבן נוח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח, וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה...".

 

אלא שהשוואה זו מעידה על שוני עמוק בין שני האירועים: בעוד שאצל נוח מדובר במפגש דו כיווני (מצד אחד - נוח מעלה את העולות; מצד שני - ה' מריח את ריח הניחוח ואומר אל ליבו שלא יוסיף לקלל את האדמה), דהיינו, שהתורה מתארת מהי תגובתו של ה' לקרבן, הרי שקרבנות ספר ויקרא הינם חד כיווניים  - האדם מקריב את הקרבן, והדבר נעשה לריח ניחוח לה' (=מהווה נחת רוח לה' לפי שרצונו נעשה (רש"י),  או מתוך ציפיה שהקרבן יהיה מקובל לה'), אולם המקריב אינו יודע מהי תגובתו של ה'. וכך מוצא המקריב (יהיה זה האדם האינדבידואלי, או העם) שואל את עצמו: האם ה' קיבל את הקרבן או דחה אותו, והוא חי באי וודאות. אמנם קיימים מספר מאורעות חריגים שבהם תגובת ה' ניתנה באופן מיידי, כמו הקרבנות בתום שמונת ימי המילואים והקטורת של קורח ועדתו, שעליהם נעמוד במקומם, אלא שחריגים אלו מעצימים את תקפותו של הכלל – האדם מקריב את הקרבן, אך אינו יודע האם קרבנו מתקבל. מדוע? מדוע לא ניתן מענה מיידי?

 

הניגוד זועק לא רק מההשוואה בין קרבנות ספר ויקרא לקרבן נוח, אלא גם מהשוואתם לקרבן שקדם לזה של נוח – קרבנם קין והבל, שגם ביחס אליהם ניתן משוב מיידי מצידו ה'.

 

דבריו היפים של הרמב"ן בענין הקרבנות מקבלים בעקבות נקודת מבט זאת תפנית טרגית. האדם המקריב קרבן יכול לדמות את עצמו כאילו הוא מוקרב במקום הקרבן - "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו" (רמב"ן על פרשתנו), אולם תהליך פסיכולוגי עמוק זה לא יביא אותו אל היעד, והוא לא ידע מהי תגובת ה': האם באמת הקרבן כיפר? האם ה' קיבל את הקרבן?

 

מדוע ארע כל זאת? מדוע משוב ה', שנזכר אצל קין, הבל ונוח, נעלם לו?

 

הקרבנות שאנו קוראים עליהם בספר ויקרא הינם קרבנות שנמסרו למשה באוהל מועד. ולא בכדי. כפי שכתבנו בעבר, אוהל מועד (והמשכן) של פרשות ויקהל ופקודי, שבמסגרתו ניתנו הקרבנות, הינו מוסד שעבר טרנספורמציה מתוכנית המקורית (זאת של פרשות תרומה ותצוה), ושהוקם לאחר משבר קיצוני שאיים לחסל את העם – חטא העגל. אוהל מועד זה מייצג גישה חדשה, המגשרת בין הרצון המתמיד להימצא בקשר עם ה' ובין החשש הכבד מייחוס סגוליות אלוהיות לחפצים, חיות ואנשים. גישה חדשה זו מתאפיינת בנוכחות נסתרת יותר של ה' בעולם, ושוב אין השכינה גלויה, ואינה שורה בתוך העם. משמעותה של אותה נוכחות נסתרת - שהתקשורת הדו כיוונית ביחסי אדם – הטשטשה והתערפלה, ושוב אין האדם מסוגל לראות באופן צלול וברור את דברו של ה' בעולם, על אף קיומו.

 

הדו כיווניות של קרבנות קין והבל כמו גם קרבן נוח, נותרה נחלת ההיסטוריה, ומשמשת כנקודת געגוע, וכיעד, שעל אף אי היכולת להשיגו, אנו שואפים להתקרב אליו ככל שאפשר. קרבנות ספר ויקרא ממחישים, גם אם באופן כואב, את מחירו של חטא העגל ואת אי שלמותו של המצב החדש. עידן של אי וודאות ואי בהירות.