אמור - "מיום הביאכם את עומר התנופה" או "מהחל חרמש בקמה"? על גלגוליה של ספירת העומר (תשע"ב)

פרשתנו מתארת באופן מפורט את חובת הבאת העומר ראשית הקציר והנפתו, ואת חובת ספירת חמישים הימים מיום הבאת העומר: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן... וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה: שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום; והקרבתם מנחה חדשה לה'"

לאחר שנקרא את הפסוקים המוכרים הללו בהקשר רחב יותר של פרשיות המועדים בחומשים אחרים לא נוכל שלא להעלות את התמיהות הבאות:

ראשית, כפי שעולה מפרשתנו, הקרבת העומר וספירת הימים נמצאות בתקופת ביניים שבין חג המצות לבין חג השבועות/הביכורים/הקציר, ואם כך הם הדברים – מדוע הקרבת העומר והספירה נזכרות רק בפרשתנו ולא קודם לכן, כבר בספר שמות, בצמוד להופעתם הראשונה והשניה של חג המצות וחג הקציר (שמות לג - "את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות אשר ציוויתיך למועד חודש האביב... וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים").

שנית, מדוע נעלם קרבן העומר מפרשית המועדות של ספר דברים (פרק טו), וכל מה שנותר מענין העומר הוא פסוק אחד בודד - "שבעה שבועות תספור לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" - המשמיט לגמרי את הבאת קרבן העומר, ומזכיר רק את הספירה, ושגם בה – הדגש עובר מהבאת קרבן העומר לביצוע הקציר?

כבר עמדנו בעבר על המסלול הארוך שעברו ציווי ה' לעם ישראל בעקבות מסכת האירועים הפתלתלה מאז צאת בני ישראל ממצרים.

תפנית חדה אחת אירעה בעקבות חטא העגל וחטאם של נדב ואביהוא שנבעו מליברליות מסוכנת בעבודת ה'. בעקבות חטאים אלו ניתן הפולחן הדתי במשטר פיקוח ריכוזי והדוק ביותר, והוא רוכז במשכן ובמקדש ונוהל באמצעות גורמים מקצועיים – הכהנים. תפנית זו לא פסח על המועדים: חג השבועות שאופין במקורו בדואליות – חגיגת קציר לכל אדם במקומו, מצד אחד ("וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כג)), ומצד שני - עליה לרגל הקרבת הביכורים בבית ה' שטרם נקבע מקומו (ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' א-להיך" (שם)), הפך לחג חד מימדי: מוטיב העליה לרגל קיבל משקל משמעותי בהרבה, וכל כולו של החג הפך להיות מרוכז במקדש, וחגיגת הקציר נעשתה רק בהקשר של הבאת קרבן שתי הלחם והבאת יתר הקרבנות של החג. והוא הדין לחג האסיף שעבר גם הוא מהפך משמעותי מחג חקלאי הנחגג גם בכפרים ובשדות וגם בעליה לרגל, לחג שנחוג אך ורק במקדש (לרבות הבאת קרבנות והבאת ארבעת המינים).

תפנית חדה אחרת אירעה כתוצאה מחטא המרגלים ושהייתם הממושכת של בני ישראל במדבר במקום כניסה מהירה לארץ ישראל. השהייה הממושכת הביאה לחינוך מחודש ומעמיק של העם, ולהעלאת מדרגתו הרוחנית, עד למצב שבו כרת ה' עימו ברית חדשה בערבות מואב. כפועל יוצא מהתקדמות זו, משטר הריכוזיות הדתית רוכך, אף כי לא בוטל, והמועדים חזרו, בשינוי מסוים, למצבם הדואלי  המקורי – מצד אחד, שוב ניתן מקום לחגיגות קציר ואסיף עצמאיות, הנפרדות מהבאת הקרבן לה', אך מצד שני, חגיגות אלו אינן נעשות בכל מקום, אלא דווקא במקום אשר יבחר ה', וכל זאת עם שימור מרכיב העליה לרגל והקרבת קרבנות החג (קרבנות אלו אינם נזכרים בספר דברים מהסיבה הפשוטה שהם נידונו בהרחבה בפרשת פנחס שקיבעה אותם באופן סופי ומוחלט).

על רקע דברים אלו נוכל להבין את התהליך שעברו הקרבת קרבן העומר וספירת העומר: בשונה משלושת הרגלים, שהציווי עליהם ניתן כבר בשלב הראשוני עם חיובו של עם ישראל במצוות, הרי שמצות הבאת קרבן העומר התחדשה בספר ויקרא, במסגרת ציוויו של ה' למשה אודות המועדים, והינה אמצעי ביטוי נוסף של משטר הפיקוח ההדוק. משטר זה, לא הסתפק רק בהפיכת חגיגת קציר החיטים לחג דתי, אלא שפרש את מוטת כנפיו גם על קציר השעורים, שכן אין לשכוח שמשטר הפיקוח היה אמור לחול בארץ ישראל עם כניסת בני ישראל וביצוע עבודות האדמה שם, וריכוז כלל ענייני הקציר תחת מטריית המקדש היה בעל חשיבות רבה. בהתאם לכך גם נתחדשה ספירת העומר שכל כולה היא יצירת קשר וחיבור בין כלל ענייני הקציר ושעבודם להקרבתם לפני ה'.

כעבור למעלה מ – 38 שנים, עם ריכוכו של משטר הפיקוח, עבר העומר תהליך של בחינה מחדש: קרבן העומר נותר על כנו, ככל קרבנות החגים שנותרו, אך ספירת העומר קיבלה מימד חדש. כשם שחג הקציר חזר למקורו ושוב ניתן מקום לחגיגות קציר עצמאיות, כך ספירת העומר נותקה מהקרבן וקיבלה מימד עצמאי של חיבור שתי חגיגות הקציר. מעתה, ספירת העומר אינה רק ספירה שמחברת את הקרבת קרבן העומר להקרבת קרבן שתי הלחם, אלא ספירה שמחברת מ – "החל חרמש בקמה" ועד לחגיגת קציר החיטים.

כג,יזממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שתיים שני עשרונים--סולת תהיינה, חמץ תיאפינה:  ביכורים, ליהוה.  כג,יחוהקרבתם על-הלחם, שבעת כבשים תמימים בני שנה, ופר בן-בקר אחד, ואילים שניים:  יהיו עולה, ליהוה, ומנחתם ונסכיהם, אישה ריח-ניחוח ליהוה.  כג,יטועשיתם שעיר-עיזים אחד, לחטאת; ושני כבשים בני שנה, לזבח שלמים.  כג,כוהניף הכוהן אותם על לחם הביכורים תנופה, לפני יהוה, על-שני, כבשים; קודש יהיו ליהוה, לכוהן.  כג,כאוקראתם בעצם היום הזה, מקרא-קודש יהיה לכם--כל-מלאכת עבודה, לא תעשו:  חוקת עולם בכל-מושבותיכם, לדורותיכם.  כג,כבובקוצרכם את-קציר ארצכם, לא-תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך, לא תלקט; לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלוהיכם.  {פ}

כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן.  כג,יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן.  כג,יב וַעֲשִׂיתֶם, בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, לַיהוָה.  כג,יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה לַיהוָה--רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן, רְבִיעִת הַהִין.  כג,יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.  {ס}

כג,טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.  כג,טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה.  כג,יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה:  בִּכּוּרִים, לַיהוָה.  כג,יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל-הַלֶּחֶם, שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה, וּפַר בֶּן-בָּקָר אֶחָד, וְאֵילִם שְׁנָיִם:  יִהְיוּ עֹלָה, לַיהוָה, וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם, אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָה.  כג,יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת; וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, לְזֶבַח שְׁלָמִים.  כג,כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁנֵי, כְּבָשִׂים; קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה, לַכֹּהֵן.  כג,כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ:  חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם.  כג,כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  {פ}